"התאספנו כאן כדי להודות לאלוקי אברהם, יצחק ויעקב" - דומה שאין מרומם יותר מדברים אלה של נשיא ארה"ב, מנהיג העולם החופשי, שעומד ומשבח את אלוקי ישראל, מעל בימת הכנסת, בבית המסמל יותר מכל את תקומת ישראל בארצו, וכל זאת בערב שמחת תורה, החג שאך לפני שנתיים היה יום של אבל נוראי וחילול כבוד ישראל לעין כל… היש מעמד-תיקון גדול מזה?
אכן, אל לנו להמעיט בחשיבותו של המעמד ההיסטורי שזכינו לו, וגם לא בחשיבות ההישג אליו הגענו: השבת כל החטופים החיים, כשלמעלה ממחצית רצועת עזה בידינו, וכשכל מטרות המלחמה שקבענו - מקבלות לגיטימציה בין-לאומית, במסגרת תכניתו של הנשיא טראמפ. ועם זאת, אל לנו להמעיט גם בגודל האתגרים שעומדים בפנינו ואף הסכנות שלפתחנו, מאותה תכנית עצמה.
חשוב לציין: התכנית הגדולה, תכנית טראמפ, לא נדונה כלל בממשלה, ואף לא בקבינט. סיכוייה של תכנית כזו - שאמנם קיבלה והטמיעה לתוכה את כל מטרות המלחמה שלנו, אך יחד עם זאת כוללת גם הכרה ברצועת עזה כחבל ארץ השייך ל"עזתים" או ל"פלסטינים", ושאיפה עקרונית (גם אם בתנאים בלתי-אפשריים) להקמת מדינה פלסטינית, וגם צעדים מעשיים מסוכנים, כמו כניסת כוחות זרים לרצועת עזה, חנינה למחבלי חמאס, ושיקום מואץ שבאופן כמעט-ודאי יהיה גם שיקום של תשתיות טרור - סיכוייה לקבל את אישור ממשלת ישראל הם, בעיני, אפסיים.
סביר להניח שמסיבה זו, רק שלב א' של התכנית, השלב היחיד שנכנס ל"הסכם", וכולל רק:נסיגה חלקית של צה"ל ברצועה, שחרור החטופים תמורת מחבלים, כניסת סיוע, ופתיחת מעבר רפיח - רק שלב זה הובא להחלטת הממשלה.
אבל גם בדיון שעסק בשלב הזה בלבד, לא נדונו שאלות קריטיות, הנוגעות למשל למדיניות הפעלת הכח של צה"ל בשטח שנשאר בשליטתנו, או לאופן הפיקוח על תוכן ה"סיוע" שנכנס ועל השימוש בו - שאלות שנותרו ללא מענה, ומפאת קוצר הזמן, והרצון להתניע את מהלך שחרור החטופים - הובטח שהן ידונו בהמשך. אך הנה, חולף יום ועוד יום, וישיבת-ההמשך טרם נקבעה.
שאלות רבות-חשיבות נוספות לא נדונו כלל, ובהן: אופן התגובה ומנופי הלחץ אל מול הפרות הסכם מצד החמאס; צרכים קריטיים של ישראל עליהם יש לעמוד במו"מ על שלב ב'; סוגיית הכנסת כחות זרים לרצועה (רבים מה"מועמדים לתפקיד" קריטי זה עלולים לייצר איום בנוכחותם בשטח ולאו-דווקא "להסיר איום" כפי שהתחייבנו במטרות המלחמה); תנאי-סף הנדרשים להשגת היעדים הקריטיים של פירוז ושל מניעת שיקום תשתיות טרור; העיתוי והתנאים הנדרשים לפעולות שיקום, וכמובן מעורבות הרש"פ בתהליך.
ובינתיים, למרות שלא התקיים שום דיון ולא התקבלו שום החלטות קבינטיות בכל הנ"ל - נראה שבחלק מהנושאים ואולי בכולם - כבר מתקבלות מידי יום החלטות, ונקבעים דפוסי-פעולה, שחלקם עלולים אף להוביל לתוצאות הפוכות לחלוטין ממטרות המלחמה להן אנו מחויבים, לייצר נזק בלתי-הפיך, ואף להיות הרי-אסון.
כחברת קואליציה, כחברת ממשלה, וכמי שיושבת סביב שלחן הקבינט - אני נושאת באחריות לכל מה שעשוי או עלול להתפתח, ואסור לי "להקטין ראש" לגבי החלטות הרות גורל אלה, או ללכת על שיטת "סמוך". לנוכח סכנות אלה, פניתי אתמול לראש הממשלה וביקשתי שיכונס הקבינט, כפי שהובטח.
"ומפני מה לא נאמר "כי טוב" ביום שני?" - שואל רש"י בפרשתנו, ומשיב: "לפי שלא היה נגמר מלאכת המים עד יום שלישי… ודבר שלא נגמר אינו במילואו וטובו". - המלחמה שיצאנו אליה לא נגמרה. לא רק בגלל שחלק מחטופינו החללים עדין לא שבו אלינו. גם בגלל שכלל מטרות המלחמה - טרם הושגו, ואנו מחויבים להשיגן, במלואן.
ביום חמישי האחרון, יום הזיכרון לנרצחי טבח שמיני עצרת, ולחללי צה"ל הגיבורים ממלחמת "חרבות ברזל", היה היום הנכון ביותר עבורי להבטיח שוב להם, למשפחותיהם, ולעצמי, לעשות כל שביכולתי כדי לוודא שמטרות המלחמה הזו, הצודקת ביותר בתולדותינו, יושגו במלואן. על כך אעמוד ואפעל ככל שאוכל.