עשרות שנים מנקרת במוחי השאלה, הכיצד מקבלי ההחלטות בישראל, יהיה זה הדרג הצבאי או המדיני, לא זיהו נכוחה מאפיין מרכזי בהלכי הרוח הערבי-מוסלמי.
המדובר הוא בחוסר אמינות וחוסר יציבות, כמרכיב טיפוסי של החברה הערבית-מוסלמית, ובפרט כלפי הישות היהודית ציונית.
והלא, המסקנה מהכרה הנכונה של האקלים התרבותי הסוער במזרח התיכון, היא בהכרח, שאתה היהודי ישראלי, לעולם אינך רשאי להישען על סיכומים שהסכמת עם הצד המזרח-תיכוני או על אינפורמציה שהועברה אליך על ידי גוף ערבי-מוסלמי. עלינו להתייחס בחשד ובספקנות עמוקה, לכל שיתוף פעולה עם בני דודנו והדומים להם.
המשמעות המעשית של אמירה זו, הינה, שעל ישראל - תמיד וללא יוצא מהכלל - לנקוט מראש אמצעֵי הגנה וביטחון זהירים, שבאמצעותם תוכל למנוע בעוד מועד את המכות הברוטאליות והברבריות, שתהיינה מנת חלקה, אם יתברר שההסכם שנחתם לא היה יותר מאשר סם הרדמה. ואם באויבים לשעבר עסקינן, אין צריך לומר שהגישה של חשדהו וכבדהו, דהיינו, בעיקר חשדהו - היא מושכל ראשון.
הסָפֵק שציירנו כאן הוא ספק כרוני שאין להתכחש ולהתעלם ממנו בעתיד הנראה באופק. כבר בספרי ("כשושנה בין החוחים"; דרכים בהתרת הסבך הפנים ישראלי. התשנ"ט 1999. תחת הפסבדונים יעקב בן יונתן. פרק י"ד עמ' 80-86), נקטתי שהסכמי ה'שלום' עם מצרים, עם ירדן, ועם הרשות הפלשתינית, משקפים ציפיות ישראליות מלאות חורים.
את טיעוני שם נימקתי על בסיס עובדתי והגיון פשוט, וסיימתי בפסימיות רבה. ואין כאן מקום להרחיב בהבדלים העמוקים בין קווי המתאר המנטאליים בחברה הערבית-מוסלמית לאֵלו הפועמים בחברה ובתרבות היהודית, הבדלים שמזרחנים הטיבו לתארם בלי כחל ושרק.
מאחר שכך הוא, שני מהלכים חייבים להתלוות בהכרח לכל הסכם במזרח התיכון, יהיה זה הסכם להפסקת אש גרידא, או יהיה זה הסכם 'שלום'.
האחד: אסור לה לישראל לתת בחופזה את כל הסחורה, ולצפות שהצ'ק הערבי לא יחזור. בנקודה זו טעו קשות, הן מנחם בגין הן שמעון פרס. שניהם עליהם השלום - אולם על הציבור היהודי לא בא שלום. מפני שמר בגין הזדרז לתת תוך 3 שנים את כל סיני, הכולל פינוי ישובי חבל ימית, וְוִיתור על מרבצי הנפט הענקיים שישראל חשפה.
הסכם כזה היה צריך להיות מדורג על פני עשרות שנים. וגם, כיצד יתכן שהמצרים בעקבות תוקפנותם הרצחנית כלפי מדינת ישראל, זכו בפּרָס בלא ששילמו מאומה מלבד מילים? כיוצא בו, מר שמעון פרס, דהר והדהיר את מדינת ישראל לתת ולתת, ולהוסיף מחוות לרוצח ההמונים השקרן שישב במוקטעה ושהצ'קים שלו חזרו בסיטונות. גם מי שסבר בתחילה שיש לתת צ'אנס להסכם שלום, צריך היה אפוא לעצור את התהליך מיד אחרי ההפרה הראשונה.
השני: לצה"ל על כל אגפיו, אסור בשום מצב ובשום נסיבות, להניח שהצד הערבי בתהליך השלמה עם ישראל. על ישראל לשמור תמיד עין אחת פקוחה, שמא השקט בצד הערבי-מוסלמי הוא שקט מדומה. לְעולם, אין לראות את הסכנה מפני התקפה ערבית-מוסלמית, כסכנה שסיכוייה זניחים, אלא כאיום שהסתברותו הריאלית הינה 20% לכל הפחות. משכָּך הדבר, יש לייחד בכל ימות השנה, ובפרט בשבתות וחגים, אמצעים וכוחות שונים, שיעמדו מוכנים לכל תסריט.
התובנות הפשוטות הללו, נעלמו מגופי המודיעין שלנו , שנתפסו לתסמונת וודאוּת מוזרה, על גבול הפתולוגיה. ה'מומחים' סוּנוורוּ מהפנטזיות של עצמם, וחוש הביקורת יצא לפנסיה. ובכן, הבעיה לא הייתה בעצם 'הקונספציה' אלא בוודאות המוחלטת שנִלוותה לה, בניגוד למושכל ראשון במזרח התיכון. ועד כדי, שסימני האזהרה בחודשים ובשעות הקריטיות טרם הטבח באוקטובר, לא סדקו במאומה את הנחרצות המשיחית. 'הדממה מנטאלית' מתמשכת, למהדרין ממש.
מסקנה; במציאות בה אנו חיים, רחפנים ביד האויב אינם הנשק המאיים ביותר. דווקא הרחפנות ומשאלות הלב, שפשו במחוזות הצבא שלנו ובמחוזות פוליטיים שונים, היא הסכנה הממשית.
במה שנוגע להיבט המעשי, יש לעניות דעתי לחוקק חוק אשר מתיר לאנשי צבא, מודיעין וכו' בכל הדרגות, לעקוף את הדרג הצבאי הגבוה, ולפנות ישירות לדרג הממשלתי ׁ(אולי לאגף ייעודי בניהולו של המזכיר הצבאי לרוה"מ) ולעדכן אותו, בתפיסות מגוונות הרוחשות בצה"ל וגופי הביטחון. רק כך תהיה ביד הדרג הפוליטי התמונה העובדתית הרחבה והנכונה.