באולפן ערוץ 7 מתארחת חגית פרינס, תושבת בני נצרים כיום ובעבר תושבת נצרים, שבנה יהונתן לחם ונפצע ברצועת עזה, ומספרת על השיבה האישית של בנה לאדמות נצרים, הישוב שנעקר.
"זו הייתה עבורו תחושה מאוד חזקה. הם היו מהכוח הראשון שכבש את נצרים ועבורו זו הייתה סגירת מעגל מאוד חזקה", מספרת חגית ומציינת כי מאז נכנס הכוח של בנה, כוח סיירת צנחנים, לרצועה, לא שמעו ממנו דבר אך "מחברים שיצאו קיבלנו מכתב שיהונתן כתב על כך שהם היו מהראשונים שהלכו הרבה מאוד קילומטרים וזה היה עבורו מאוד עוצמתי לחזור לשם כלוחם ולהחזיר אלינו אל חבל הארץ היקר והאהוב הזה".
בדבריה חוזרת חגית ליום שמחת תורה, יום פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר. ביום רביעי שקדם לפרוץ המלחמה סיים יהונתן את המסלול בסיירת ומיד לאחר מכן יצאו הוא וחבריו לרגילה שבה היה אותו יום שמחת תורה. "כשקמנו לקול האזעקות וההפצצות שהיה חריג, הוא הוקפץ ליחידה שלו אבל כל הצירים היו חסומים. הוא חבר לכוח של כיתת הכוננות אצלנו בישוב, וכך גם הבנו קצת יותר מה מתרחש מסביב. אני זוכרת שהוא נכנס ואמר שבארי נכבש על ידי חמאס. במוצאי שבת הבנו שזה הרבה יותר".
"במהלך השבת הבנו שיש גם קרב בפריגן והיו אבות שנהרגו שם. הבנו שיש גם בכרם שלום פצועים. הבנו שיש כאן משהו גדול", היא אומרת ומציינת כי בשנה זו החליפה את מנהלת בית הספר בו לימדה, וכך מצאה את עצמה נשאבת לסדר יום עמוס של עיסוקים הנגזרים מתוקף תפקידה כמנהלת בית ספר בימי לחימה מורכבים וקשים, בין השאר כרוך בכך היה גם המעבר לירושלים, מה שהיה קשה מאוד לבעלה כאשר זכרונות הגירוש עלו בו.
בעלה החליט להישאר בישוב והיא ועוד שישה מילדיהם עלו למלון בירושלים כאשר שניים מילדיהם לוחמים. בהמשך החלו חלק ממשפחות הישוב לחזור אליו ונראה היה שהאירועים מתייצבים וחגית חשה שהיא זקוקה ליום אחד של חופש. לאחר ארגון מהיר של סידורים בבית הספר יצאו היא בעלה ובנם הקטן ליום החופש, יום של התאווררות. בעלה עוד סגר עניינים אחרונים בטלפון וכשהגיעו לאזור סופה החליט שיותר לא יענה לענייני עבודה בטלפון, ואז הגיעה שיחה לא מזוהה. הוא אמר שרק יענה ויאמר שלא יוכל לענות היום, וכשענה כך ורצה לנתק שמע מהצד השני 'אבא, זה יהונתן', וזאת לאחר תקופה ארוכה בה לא שמעו ממנו דבר.
בשניות הראשונות התלהבו מכך שהבן עונה לאחר תקופה ארוכה כל כך, אבל אז שמעו את יהונתן אומר בנימה לא ברורה 'אבא, אני אוהב אותך' וכששאלו אותו היכן הוא סיפר שהוא בבית חולים, נפצע קצת ברגל והוטס במסוק. אחות לקחה את הטלפון ואמרה שהוא בהכרה בשיבה ושאלה בתוך כמה זמן יוכלו להגיע. הדרך, שבחלקה הייתה חסומה, עד לבית החולים אמורה הייתה להיות כשעתיים. כששאלו מה קרה לבן, המענה היה שכאשר יגיעו לבית החולים יקבלו פרטים, אך כפי ששמעו הוא בהכרה.
פציעתו של יהונתן הייתה מטיל שחדר לחדר שבו שהה הכוח. "הוא נפצע מרסיסים בכל הגוף, רסיס נכנס לו מהצד, חורר לו איברים פנימיים בבטן. היו עוד פציעות כשכל אחת מהן גדולה ומשמעותית". הרופאים תיארו את מסלול הרסיס בבטן כאשר הוא עוקף בדרך נס איברים חיוניים.
את דבריה חותמת חגית בתחושותיה לנוכח גודלה של התקופה וגודלה של ההשגחה הלאומית והאישית, בין אם ביציאת עם ישראל מהתהומות אליו הגיע באותו יום שמחת תורה ועד לימינו אלה, ובין ברמה האישית בניסי הצלתו של הבן. "זו הבחירה שלנו לראות על מה להתמקד וכשרואים משהו הוא זה שכגדל, וכשאנחנו בוחרים לראות את החסד בתוך כל הדין לא נותר אלא להודות לקב"ה, גם ברמה הפרטית וגם ברמה הלאומית".