כשההיסטוריה תיכתב, יהיה קשה להתעלם מהאמת הבסיסית הזו: בנימין נתניהו ניהל את המלחמה בעזה בדיוק כפי שהיה צריך.
אפשר להתחבט בפרטים, להתווכח על העיתוי, לחפש פגמים בביצוע - אבל האמת העקשנית היא שהעסקה שנחתמה אמש עם חמאס בתיווך אמריקני חסר תקדים מהווה הוכחה חותכת שהאסטרטגיה הישראלית הייתה נכונה מיסודה.
מתחילת המלחמה התנהלנו כמו על נדנדה בין שתי מטרות שתמיד היו מנוגדות זו לזו. כשלא הצלחנו להתקדם לעבר הורדת חמאס, התקדמנו בשחרור החטופים. וכשלא יכולנו להתקדם בשחרור החטופים, חזרנו למטרה של השמדת חמאס. זו אנטומיה של מלחמה מורכבת, רב-זירתית, שבה ישראל נאלצה לנווט בין איומים קיומיים מכיוונים שונים במקביל - חמאס מדרום, חיזבאללה מצפון ואיראן מעל לכולם כמו צל מאיים.
בכל פעם שהקולות נגד נתניהו צעקו "אל תיכנסו לרפיח"; "אל תסלימו עם חיזבאללה"; "אל תתקפו באיראן" - נתניהו המשיך להוביל את המהלכים הנכונים כמעין שחמטאי עיקש שיודע שהמשחק יתבהר רק בסוף.
הראיה המרכזית לנכונות הגישה הישראלית טמונה במבנה העסקה החדשה, השונה בתכלית מהעסקאות הקודמות. הפעם ההתקדמות בעסקה היא רק לאחר שחמאס נותן תחילה. כל שלב מותנה בכך שהוא יעשה את המוטל עליו - לא הפוך. וכל שלב שבו לא ימלא אחר התחייבויותיו, צה"ל נכנס בחזרה. השינוי השני אפילו חריף יותר: אנחנו רואים אולטימטום אמיתי. לא סתם אולטימטום, אלא אולטימטום שטראמפ אפילו יותר נחוש לגביו מנתניהו עצמו. לנתניהו יש את הכוח הצבאי, לטראמפ יש גם את כל המעטפת שסייעה עד עכשיו לחמאס.
אותה "מעטפת" של קטאר, טורקיה ומצרים שתמכה בחמאס לאורך כל המלחמה, הפכה כעת להיות הכוח שלוחץ עליו להסכים לתנאים הישראליים. ארצות הברית למעשה רתמה למרכבתה את כל מי שנתן לחמאס כוח עד היום, והם עכשיו מפעילים את הלחץ הכבד ביותר על ארגון הטרור כדי שיסכים לעסקה הכוללת. אפשר לראות את זה בכתבות שמתחילות לצאת באל ג'זירה ובמקומות אחרים - תופעה שמעולם לא נראתה. המעטפת הקטארית עובדת עם טראמפ ולא עם חמאס. יש כאן היפוך מוחלט של המציאות.
כמובן, אסור לשכוח שהניצחון הזה החל בטעויות טראגיות. נתניהו טעה בגדול כשנתן לשתי המפלצות האלה לגדול לנו מתחת לבית. אבל גם חשוב להגיד שהוא זה שחיסל את הבעיה. הוא היחידי שהתפקח באמת אחרי השביעי באוקטובר והחל לנהל מהלכים בצורה נכונה, מהלכים שרבים הביעו התנגדות נוקבת אליהם, ושכולם התבררו בסופו של דבר כנכונים: הכניסה לרפיח, ההסלמה מול חיזבאללה, התקיפה באיראן, היציאה למבצע "מרכבות גדעון".
בכל פעם שישראל לחצה צבאית מספיק חזק חמאס נכנע. העסקה הראשונה נחתמה חודש וחצי אחרי תחילת המלחמה, כשהבין שהוא מאבד את עזה לגמרי. העסקה השנייה הושגה כשלכדנו את רפיח. ועכשיו, כשעמדנו להדביק אותו בעזה שוב, הוא הניח על השולחן את העסקה השלישית.
מתחילת המלחמה ועד היום, צה"ל מפרק בהדרגה את הכוח הצבאי של חמאס, מבודד אותו מבעלי בריתו, מדלדל את רשת המנהרות שלו ומחסל את מפקדיו אחד אחד. חמאס כל כך נדחק לפינה שהיה מוכן להסכים לתנאים שמעולם לא שמע עליהם לפני כן. הכוח הצבאי הוא מה שגרם לו להתקפל - לא השיח, לא הדיפלומטיה ולא הלחץ הבינלאומי.
אבל גם אם המלחמה בחמאס אכן מסתיימת, האיומים הבאים כבר מגיחים באופק וחשוב לזהות אותם מבעוד מועד. הראשון הוא האיום של הקמת המדינה הפלסטינית, והוא ייעלם רק אם יתבצעו השינויים הנדרשים על פי תוכנית טראמפ ובהם תביעה מהפלסטינים לוותר על זכות השיבה ולשנות את שיטת החינוך שלהם.
השני והמהותי יותר הוא התחזקות הציר הסוני. כי מה בעצם עשינו? הורדנו את איראן כאיום גרעיני. החלשנו את השיעים בצורה דרמטית במרחב, וזה אומר שהציר הסוני הופך כעת לציר הבעייתי ביותר.
יש כאן תקדים היסטורי מדאיג: במלחמת איראן-עיראק, כשהאמריקנים הפילו את עיראק, הם למעשה שחררו את המפלצת האיראנית ממה שהחזיקה אותה עסוקה עד אז - ואז היא החלה לפתח את הציר השיעי. אין שום סיבה להניח שזה לא יקרה גם כעת עם הציר הסוני. יש נטייה לטעות לגבי הסונים ולא לזכור שהתפיסה הדתית שלהם ביחס לישראל חמורה הרבה יותר מזו השיעית. אצל השיעים ירושלים שייכת ליהודים - זו עובדה תיאולוגית. אצל הסונים זה אחרת לגמרי. ולכן הציר הזה מסוכן לישראל באופן מובנה בהיבט הדתי, וניתן לזהות כבר כעת את הניצנים של חיבורי האינטרסים החדשים. טורקיה של ארדואן מתחילה להתחבר לסוריה, לירדן ולמצרים בתרגילים משותפים, ויש לעצב כבר עכשיו מדיניות ברורה מול החיבור המתהווה הזה.
אבל קודם כל צריך לסיים את העבודה בעזה. והשאלה המרכזית אינה מי מושל בה אלא האם היא מפורזת או לא. לשם כך נדרשות שלוש פעולות מהותיות: ראשית, הורדת חמאס והארגונים הנלווים כגופים צבאיים. שנית, פירוק מוחלט של הכוח הצבאי. מי שמושל בעזה לא יכול להחזיק כוח צבאי שמאפשר לו להוות איום על ישראל. ושלישית, חופש פעולה מלא לצה"ל, כמו זה שקיים לנו בג'נין. כלומר היכולת להיכנס לכל עיר בכל פעם שיש מידע מודיעיני שמחייב זאת.
אבל בסופו של יום, סיפור הניצחון במלחמת חרבות ברזל הוא קודם כל סיפור על נחישות. האם המחיר היה גבוה? כן. האם היו טעויות בדרך? בהחלט. אבל כשההיסטוריה תיכתב יהיה קשה להתכחש לעובדה הפשוטה שבנימין נתניהו המשיך בדרכו למרות כל הביקורות והלחצים, והתברר שהוא צדק. ובפוליטיקה כמו במלחמה, לפעמים עקשנות היא כל מה שצריך.
הכותב הוא ראש מטה פיקוד דרום ומפקד חטיבת שומרון לשעבר, ממייסדי תנועת הביטחוניסטים.