שנתיים אחרי נפילתו של שילה ז"ל: "החיבוק של עם ישראל נותן כוח להמשיך"

בימים אלו מלאו שנתיים לנפילתו של סרן שילה ראוכברגר ז"ל בקרב גבורה ב-7.10. עבור משפחת ראוכברגר, ההתמודדות עם האובדן נמשכת מדי יום ביומו.

"אתה לא באמת עובר שנתיים", משתפת אימו, נירית. "אתה עובר שעה ועוד שעה ועוד יום. הקצין נפגעים שלנו הוא גם אב שכול, וכשהוא הגיע אלינו זה היה עבורו שש שנים. ונתקעתי על השש שנים. אני כאילו לא זזה עם הזמן".

"יש יותר תובנות ודברים שמגלים, ועוד מחברות, ועוד הודעות, וכל הזמן דברים עולים. אנחנו מגלים עליו דברים - כמה הוא לקח את החיים ברצינות, לצד זה שהיה אדם אופטימי ושמח וצחק מלא. עם הזמן גם אנחנו מתקדמים, המשפחה גדלה, החיים קורים, והחסרון נשאר. כל אחד מהילדים מתמודד אחרת, אבל האובדן נוכח כל הזמן. אפילו המקום שלו ליד השולחן נשאר".

המפגש הראשון של משפחת ראוכברגר עם עמותת "משפחה אחת" היה מהצד הנותן - שילה, שהתנדב במשך כמה שנים כמדריך קבוצת חניכים. לאחר נפילתו, הפכה המשפחה לחלק מקהילת השכול של העמותה.

משפחה שכולה לא צריכה להתמודד לבד. תרומתכם מאפשרת את החיבוק.

"ברגע הראשון הרגשתי זרה", משתפת נירית. "בפעם הראשונה שיצאנו לריטריט במסגרת 'משפחה אחת' ישבתי באוטובוס והרגשתי כל כך, כל כך זרה. ואז נזכרתי - כששילה נפל, הגענו ל'משפחה אחת' לפגוש את החניכים שהוא הדריך, וכל אחד סיפר על נקודת המפגש שלו עם שילה. אחד החניכים סיפר ששילה הגיע אליו הביתה לפני המחנה, ואז הוא יצא למחנה ותיאר איך הוא יושב באוטובוס ושואל את עצמו: מה אני עושה פה? אני כל כך לא שייך למקום הזה. אבל אז הוא ירד מהאוטובוס, ושילה חיכה לו - וההרגשה השתנתה.

ולי לא היה שילה שיחכה לי, אבל הסיפור הזה הלך איתי ונתן מילים להרגשה שלי, בדיוק כשהייתי זקוקה להן".

הקשר עם העמותה הלך והעמיק. "אני זוכרת שזו הייתה פעם ראשונה שהבנות יצאו למחנה של 'משפחה אחת'. הן יצאו חמישי, שישי, שבת, ולנו זו הייתה פעם ראשונה שנסענו לשבת לבד. זו הייתה גם פעם ראשונה אחרי כמה חודשים שהיה לנו רגע זמן לבד - רגע להחזיק את זה. וכתבתי למינדי שמלווה אותנו שהיא פשוט לא מבינה איזו מתנה זו הייתה עבורנו. הבנות גם היו מאושרות, היה להן ממש ממש כיף. הן כמעט ולא התקשרו, ואתה יכול להרגיש כשילד שלך טוב ושאתה יכול לנוח. זה היה כזה חמצן שהיינו כל כך זקוקים לו".

"את מרגישה, אפשר להרגיש דרך 'משפחה אחת' שזה משהו של עם ישראל, שאתה לא לבד. בסוף הבן שלנו נפל על משהו של הכלל, בתוך מלחמה, ואני מרגישה כאילו העמותה נותנת לנו בשם עם ישראל חיבוק מאוד מאוד גדול".

אבל מדובר בחיבוק שניתן לא מתוך מקום של רחמים, אלא מתוך עוצמה.

"מה שמיוחד ב'משפחה אחת' זו ההבנה העמוקה שלהם של כל המעגלים. לא בהכל השתמשנו, לא כל הילדים שלנו משתתפים, אבל האופציה קיימת ומונחת לפתחנו, וכל הזמן מציעים בעדינות וברגישות. אכפת שם לאנשים. כאילו, 'אתה חסר לנו', 'למה לא באת למחנה?'. ההרגשה היא שזה כמעט כמו מחנה קיץ רגיל וכיפי, רק הרבה יותר מושקע".

"לא נותנים לך להרגיש שאתה נזקק, אלא שאתה בא מתוך מקום של חוזק. אני מרגישה שיש שם משהו כזה של בריאות, של חוסן, של כולנו ביחד הולכים את הדרך הזאת. ואם פה אתה צריך טיפה תמיכה - סבבה, ואם פה אתה צריך זמן - גם סבבה. נוגעים בקושי, אבל לא נבלעים בתוכו. זה נותן מקום מכבד. אתה יודע שיש לך מקום, ויש לך מישהו ששומע אותך, ויש לך מישהו שאם אתה נופל הוא יודע להחזיק אותך".

"כל הזמן יש רעיונות, הכוונה והתאמה לצורך. בסוף זה שלך, כן? בסוף הולכים לישון עם זה בלילה, קמים עם זה בבוקר ומנהלים עם זה את הבחירות ואת החיים. אבל כשאין לך כוח - כל דבר קטן הוא חמצן. וב'משפחה אחת' אתה מרגיש שהם שם כל הזמן".

בשבילכם זו תרומה. בשבילם - זה אוויר לנשימה

גם תחומי התמיכה מגוונים ומתחשבים בכל פרט.

"העמותה לוקחת ורואה את הקושי ב-360 מעלות - על כל המורכבות, על הזוגי והמשפחתי, על הקטנים והגדולים - ופשוט מקיפה כל שכבת גיל. לפני כל מחנה שואלים מה כל אחד צריך: האח הבוגר, זה שיש לו יותר קושי, וזה שיש פחות. יש לך פשוט בית".

"כי בסוף הכאב הוא כל כך גדול, שכשמישהו בא ומגיש לך כוס מים - לפעמים אפילו את הדבר הקטן הזה אין לך כוח לעשות. והעמותה נמצאת שם ולא נותנת לנו ליפול. נאמר השבת שלפני יום הזיכרון - תיאורטית יכולנו לקחת את עצמנו ולנסוע, אבל למי יש ראש ולמי יש כוח. ופה עושים את זה עבורנו. שבת מיוחדת ממש, של קבוצת השווים, שנותנת מקום לשיתוף וליחד".

מעבר לאובדן, שוזרת המשפחה משמעות גם בתוך הכאב.

"אני מרגישה שבסוף הסיפור שלנו הוא סיפור שבא גם עם כוח ועם המון משמעות. זה כמו ללכת לעלות להר - לעקדה - אבל אחר כך צריך גם לרדת משם. ללכת במשמעות ובגובה, אבל בסוף יש את היום-יום. כל בוקר לקום, ולשאת את הגעגוע, את השבת ועוד שבת, את יום הזיכרון ועוד יום זיכרון, את הדבר הזה, המתיש הזה. הידיעה שיש מישהו שנמצא שם, מספיק כדי לתת לך את הכוח - גם אם לא תשתמש בזה. זה ממש חזק".

גם בעמותה עצמה מבינים את גודל השעה.

"בשנתיים האחרונות הגיע לפיתחנו אתגר קשה וכואב - אלפי משפחות שאיבדו את היקר להן, והעולם שלהן השתנה לחלוטין", מתאר מנכ"ל העמותה, משה סוויל.

"הבנו שזו השעה שלנו. לקחנו את הניסיון שצברנו עם השנים והגדלנו את כל המערכים כדי לתת מענה לכל המשפחות. אנחנו פועלים מה-7.10 ללא הפסקה, ממש בכל המעגלים, ולצערנו הם כל כך רבים".

"עם ישראל מצטרף ולוקח חלק בחיבוק הזה, מאפשר לנו לפתוח עוד מחנות וריטריטים, להוסיף עוד חונכים, טיפול רגשי וסיוע סביב החגים. אנחנו מבינים מהמשפחות שעבורן זה עולם ומלואו, ועושים הכל כדי שאף משפחה לא תרגיש לרגע שהיא לבד עם האובדן. זו האחריות שלנו כעם".

יש מי שנפל בשבילנו - בואו נעמוד בשביל משפחתו