היום בשעה ארבע אחר הצהריים, יכה יושב ראש הכנסת אמיר אוחנה בפטיש ויכריז על פתיחת המושב הרביעי של הכנסת ה-25.
טקס חגיגי לכאורה, אך מאחורי הקלעים - מציאות פוליטית מורכבת עבור ראש הממשלה בנימין נתניהו.
המושב הזה, שאמור להיות האחרון של הכנסת הנוכחית, ייפתח תחת צל כבד: הקואליציה הפורמלית של נתניהו חסרה רוב.
הפרדוקס מדהים: מצד אחד, נתניהו חוגג הישגים אדירים - החטופים חזרו הביתה, המלחמה בעזה הגיעה לסיומה, והממשל האמריקני תומך. מצד שני, המפלגות החרדיות, עמודי התווך המסורתיים של הקואליציה, יושבות רשמית מחוץ לממשלה. ש"ס ויהדות התורה פרשו לפני שלושה חודשים, והשאירו את נתניהו עם קואליציה נומינלית בלבד. זה לא רק נתון טכני - זה משבר קיומי.
האתגר המרכזי הוא חוק הגיוס. אין מדובר בעוד חוק - זה שדה המוקשים הפוליטי שכל ניסיון לחצות אותו - לפחות על פי ניסיון העבר - התפוצץ למוביליו בפנים. החרדים דורשים פטור מלא לבחורי ישיבות, חלקים נרחבים באוכלוסיה זועק לשוויון, והצבא זקוק נואשות לכוח אדם. נתניהו תקוע באמצע, מנסה לרצות את כולם ובסופו של דבר מסתכן לאבד את כולם.
בש"ס רומזים שהם מוכנים לשוב אל חיק הקואליציה, אך רק אם יושג פתרון מספק בסוגיית הגיוס. ביהדות התורה הדילמה עוד יותר מורכבת. החרם על ההצבעות ממשיך, אך לא ברור עד מתי ובאיזו עוצמה.
אתגר נוסף, לא פחות מסובך, הוא תקציב המדינה לשנת 2026. על הנייר, הממשלה חייבת לאשר אותו עד סוף השנה. אבל למי באמת אכפת? הכנסת ממילא תתפזר עד אוקטובר 2026, ולכן השאלה האמיתית היא לא אם התקציב יאושר, אלא האם נתניהו בכלל מעוניין לאשר אותו.
תקציב אמיתי ידרוש קיצוצים קשים, גזירות כלכליות שיפגעו בפופולריות שלו. מדוע לקחת את הסיכון הזה כשאפשר פשוט להיכנס לשנה עם תקציב המשכי? זה נוח, זה לא מחייב החלטות קשות, וזה משאיר את ידיו חופשיות לתמרונים פוליטיים.
אבל יש מחיר. בלי תקציב, אין רפורמות. אין מנועי צמיחה, אין פתרונות ליוקר המחייה, אין השקעות בתשתיות. משרדי הממשלה יקפאו, והציבור ימשיך לסבול. אך נתניהו, כך נראה, מעדיף את ההישרדות הפוליטית על פני האחריות הלאומית.
בליכוד משוכנעים שיציאה לבחירות בעת הנוכחית היא עוול למדינה ובשל הטיימינג ההיסטורי מול ממשל אמריקאי אוהד. "יש הזדמנויות נדירות, אסור לפספס אותן", הם אומרים.
נכון, יש הזדמנויות. הסכמי אברהם יכולים להתרחב, יש אפשרות להחיל ריבונות ביהודה ושומרון, לקדם חקיקה ימנית שתישאר לדורות. אבל האם נתניהו באמת מתכוון לנצל את ההזדמנויות האלה, או שהוא פשוט משתמש בהן ככיסוי כדי להעביר עוד מושב בשקט תעשייתי.
בינתיים, האווירה בכנסת היא של קדם בחירות. כולם מרגישים את זה. נתניהו בוחן אפשרויות, האופוזיציה מתארגנת, והסיעות הקטנות מתכוננות לקרב הבא. השאלה היא מתי, לא אם.
נתניהו יכול לנסות לנצל את ההישגים הצבאיים האחרונים ולפרוץ לבחירות במהירות, בטרם הציבור ישכח. מנגד הוא יכול לנסות למשוך עוד כמה חודשים, להשלים חקיקות חשובות ולחזק את מעמדו. כל אפשרות טומנת בחובה סיכונים.
נתניהו, המאסטרו של ההישרדות הפוליטית, יצטרך לנצח את עצמו פעם נוספת. השאלה היא אם הקסם שלו עדיין עובד או שהפעם הוא יתקע.