אתמול בשעות הבוקר נפלו שני לוחמים בעזה והיום יובאו למנוחות. רס"ן יניב קולא ממודיעין, מ"פ בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל, וסמ"ר איתי יעבץ ממודיעין, לוחם בתוכנית ארז בגדוד.
שניהם בני 26 ו-21. שניהם נהרגו מירי נ"ט של מחבלי חמאס, חרף הפסקת האש, יחד איתם נפצעו ארבעה, מי יודע שמותיהם.
אני יודע שעכשיו אתבקש להתנצל. שאני לא מכבד את החטופים. שאני מפלג. אבל מישהו חייב להגיד את זה בקול: נהייתה פה אינפלציה של הרגש, ודת החטופים מוחקת לחלוטין את זכר הנופלים וכבוד הפצועים.
המחיר האמיתי של המלחמה
בשנה האחרונה נפלו מאות חיילים בעזה ובלבנון. לוחמים, מפקדי גדודים ומח"טים, צעירים בני עשרים ומבוגרים אבות וסבים, שהתנדבו להיכנס למנהרות, לסלול דרך בין חורבות ג'באליה וחאן יונס, למחוק את חמאס מעל פני האדמה. הם ידעו את המחיר. הם הלכו למרות המחיר.
ואיך אנחנו זוכרים אותם? בשתיקה. בשורה קצרה בחדשות. "שני לוחמים נהרגו היום, ארבעה נפצעו". כאשתקד. המשיכו הלאה. אין ספק שכולנו שמחים בחזרת אחינו החטופים.
אבל כל תנועה שלהם מתועדת, מצולמת. כל דמעה הופכת לכותרת ראשית. הם "הסיפור" במלוא מובן המילה. הסמל הצהוב, סמל הכניעה, מסורב להיות מורד מסדר היום הציבורי. וממילא, הקמפיין ממשיך אל הגופות, כביכול ישנה השוואה בין גופה לבין חטוף חי. "עד החטוף האחרון" הם אומרים לנו, וזה כולל את כולם. פתאום במטה החטופים נזכרו בהדר גולדין וברון ארד "עשינו טעות" מבכה על חטא (אצל שלומי אלדר כתב "הארץ"), המניפולטור הקפמיינר הראשי, ליאור חורב.
אבל הנופלים? הם הפכו לסטטיסטיקה. למספרים. ל"918 חללי צה"ל מתחילת המלחמה". לעוד שורה בדיווח, וזהו. הפסקת האש חזרה. זה מה ששווה דם של שני לוחמים שנפלו אמש. זה מה ששווה דמם של 918 חללים.
ידענו שחמאס רוצה להשמיד אותנו. אבל יצאנו למלחמה רק אחרי שהמחיר היה גבוה, אחרי אלף ומאתיים נרצחים. אז זה בדיוק אותו דבר עכשיו. שני לוחמים נפלו? והכול בסדר. מחר נחזור להפסקת אש. נמשיך לדבר על עסקאות. המלחמה יכולה להמתין. אם היו עשרה או עשרים, התגובה כנראה הייתה אחרת.
זוהי הדרך שלנו: תמיד לחכות למחיר. תמיד לסבול קודם. ורק אז, אולי, להגיב.
ומה עשינו עם הגבורה?
כל הלוחמים שנפלו יצאו לקרב, הם בחרו למסור את הנפש. וזו בדיוק הנקודה: הגבורה היהודית, מסירות הנפש לקידוש השם, ההכרה בנשגב ובנעלה, במה שמוסרים למענו את החיים הפרטיים, כל אלה נמחקו מול תרבות הקורבנות שהצליחה לשבות את נשמת הציבור הישראלי.
הגבורה צריכה להיות עיקר העיקרים. לא הסבל. הגבורה.
אנחנו רואים את זה בכל יום. לוחמים שקוראים "שמע ישראל" על מסגד בג'נין. שמפוצצים מנהרות למרות הסכנה. שממשיכים לתמרן למרות העייפות, והשחיקה למרות הפחד, למרות הכאב על החברים שנפלו לצידם. הם מגיעים סבב אחרי סבב.
הם לא קורבנות. הם גיבורים.
אבל מי יזכור אותם? מי יספר על גבורתם? מי יזכיר את גבורתם של לוחמי הצמ"ה והבאגרים שמסרו נפש ונפלו במלחמה הזאת? בגבורה אדירה לעמוד בקו החזית הראשון.
דת החטופים כמנוף פוליטי
יש לי כבוד עמוק למשפחות החטופים. לכאבן, השמחה בחזרתם אדירה, מרקיעת שחקים - אין ספק. אבל מה שקורה כאן זה לא כבוד לכאב, זה ניצול של כאב למטרות פוליטיות. זה הפיכת החטופים לדת חדשה שאסור לגעת בה, לבקר אותה, או להעז ולהציג מולה שיקולים אחרים.
החטופים הפכו למקדש שכל מי שמעז לשאול שאלות לגביו נידון מיד ל"חוסר אנושיות". כאילו לחשוב על הניצחון בו זמנית עם החזרת החטופים זה מעשה פשע. כאילו להכיר במחיר הגבוה שמשלמים הלוחמים זה זלזול בחטופים.
ועכשיו הגענו לנקודת השיא של הזוועה הזו: אנחנו מוכנים לסחור בדם חללינו תמורת גופות חטופים.
כן, הבאת חטופינו לקבורה בארץ ישראל היא דבר חשוב. אבל היא כלל וכלל לא קודמת לחיי חיילינו היקרים. לא לחייו של יניב. לא לחייו של איתי. לא לחיי אף לוחם שעומד כעת על המשמר.
איך הגענו למצב שבו אנחנו מוכנים להסכים לעסקה שבה חיילים נוספים ייהרגו רק כדי להחזיר גופות? איך הגענו למצב שבו גופת חטוף שווה יותר מחיי חייל?
זוהי דת. ולכל דת יש כוהנים, ומי שלא כפוף לכוהנים, טמא.
ניצחון במלחמה הוא כלל לא רק החזרת חטופים
אני תומך בכל ליבי בהשבת החטופים. כל אחד מהם. אבל מלחמה צריכה להיות מלחמה שבה עם ישראל מנצח. ניצחון פירושו: הכרעת האויב, ביטחון ארוך טווח לתושבי הדרום והצפון, שיקום מעמדה של המדינה, הרתעה לעתיד.
ניצחון פירושו גם הכרה במחיר, במחיר שמשלמים הלוחמים. במחיר שמשלמים המפקדים. במחיר שמשלמות המשפחות האבלות שהן לא בכיכר אלא בבתי העלמין בהוד הכאב שלהן ובנשיאת היום יום בגבורה אדירה.
במותם ציוו לנו, ניצחון!
בשבוע שעבר יצאתי מעזה לרגל העסקה. ואני אומר בפה מלא: אני לא מהסס לחזור אליה למען הניצחון. זו דרישתם של כל הנופלים. זו הצוואה שלהם.
זו גם הדרישה הבלתי מתפשרת של כל לוחם ומפקד שיצא מהבית. אנחנו לא עזבנו את המשפחות, את הילדים, את החיים, בשביל הפסקת אש. אנחנו יצאנו למען ניצחון.
יניב ואיתי לא נפלו כדי שנעצור באמצע. הם נפלו כדי שננצח. כל לוחם שנפל בעזה נפל למען ניצחון, לא למען הפסקת אש זמנית שתקרוס אחרי יום. במותם ציוו לנו את המשך המלחמה עד להכרעה מוחלטת.
וזו הבעיה הכי עמוקה עם דת החטופים: היא מנתקת אותנו מהמשימה. היא הופכת את המלחמה למשימת חילוץ בלבד, במקום שהיא תישאר מה שהיא צריכה להיות, מלחמת קיום, מלחמת ניצחון, מלחמה שבה אנחנו מחריבים את האויב לנצח.
להכיר בגבורה, לא רק בסבל
תנו כבוד ללוחמים. תנו כבוד לנופלים. תנו כבוד למפקדים שמובילים גדודים שלמים באש. תספרו את סיפוריהם. תזכרו את גבורתם.
אל תספרו לי שאין זמן. אל תגידו שזה לא "רלוונטי". כי זה בדיוק הבעיה, שהגבורה הפכה ללא רלוונטית, והסבל הפך לכרטיס הכניסה היחיד לתודעה הציבורית.
אני מבקש לדרוש: הפסיקו לסחור בדם חיילינו. הפסיקו להקריב חיי לוחמים למען גופות. זכרו שחיי חייל שלנו שווים יותר מכל עסקה. תנו לנו לנצח!
מלחמה זו לא רק על ההישרדות, היא על הניצחון.
הרב אליאב תורגמן הוא רס"ן במילואים, רב קהילת "קוממיות", ומנכ"ל איגוד רבני קהילות