בערב שמחת תורה הגיעה המלחמה לסיומה באופן רשמי. החטופים החיים חזרו אלינו, והחללים בדרך בעז"ה. אחרי שנתיים שעם ישראל במלחמה, שמתוכם שירתי מעל 300 ימי מילואים בארבעה סבבים בעזה כמפקד טנק, אנחנו יכולים קצת לנוח ולסכם.
זה היה יום מורכב בשבילי. אשתי תעיד שלא הייתי מחובר ממש אפילו יותר מהרגיל. הסתובבתי בבית בין המשימות בניסיון לאסוף את התחושות. הן נסבו יותר סביב התחושה של הסוף. תחושה שאחרי שנתיים במציאות של מלחמה שהפכה לשגרה, משהו הסתיים אפילו אם באופן רשמי בלבד. תחושה שעושה לך התכווצויות בבטן שגורמים לחוסר שקט. חמימות וסיפוק עם דכדוך ועייפות כללית. כאדם קצת נוסטלגי, זרמו לי המחשבות על מה שהיה, על מה שהשגנו, על איך אני השתנתי ואיך אני ממשיך מכאן.
כולנו עברנו פה במשך שנתיים אירוע בונה אישיות. לחימה, מאות ימ"מים, סבבים בין בית-צבא-עבודה, קושי גדול, הרבה אמוציות, וגם הרבה סיפוק. כאומה, עברנו יחד אירוע מכונן. מחדל גדול, אסון ושבר, יחד עם התרוממות רוח של אומה שלמה שמתייצבת. מיזמים חברתיים שונים צצו, וכל מיזם שכזה השפיע בתחומו, בדעתו, לפי רוח חבריו. נראה שאומה שלמה זזה ורועדת, מתאוששת מהטראומה למקום טוב יותר. אך יש שתי קבוצות שעדיין מאוד נוח להם להישאר במקומם, הציבור החרדי והפוליטיקאים.
על העסקנים והפוליטיקאים החרדים אין מה להכביר במילים. הם הוכיחו מזמן ש"ישראלי" היא מילת גנאי בשבילם. מי שלא רואה את עצמו כלל כישראלי, לא ימהר לעזור לישראלים בשעת הצורך. סליחה ממי שכן על ההכללה, אך הרוב המוחלט של הציבור לא שם.
חוק הגיוס עלה שוב על שולחן הוועדה וכמצוות נתניהו יחוקק בתהליך בזק. הדהירה לחוק פטור לציבור החרדי מצד פוליטיקאים ציוניים, או השתיקה שלהם, היא תעלומה מבחינתי. בנוסח המסתמן יהיו הקלות לרוב, ידעי גיוס מגוחכים, ובלי שום מילה על הטבות התלויות בגיוס. חוק שמטרתו לגרום לחרדים לחזור לממשלה מגלות הסרק שלהם. והכל על חשבוננו, נפשית וכלכלית. הקשב שלהם אלינו דל, מהוסס ומלא שיקולים פוליטיים.
אפילו כפורום של מילואימניקים דתיים לאומיים, לא הצלחנו להוציא מהם שוב דבר קונקרטי חוץ מכמה מילים חמות, ועוד מהח"כים הדתיים שמוכיחים כמה הם לא רלוונטיים בנושא. במקום לטרוח למעננו, ראש הממשלה נתניהו טרח והתקשר להרגיע את הרב הירש, וביסמוט טורח להודות כל רגע לחרדים על המאמץ.
לכן אני בכוונה קורא להם פוליטיקאים ולא מנהיגי ציבור. מנהיגי ציבור הם אלה שרצו קדימה ב-7.10 עבור ציבור שלא דומה להם. הם אלה שבאים למילואים פעם אחרי פעם גם כשקשה, כי החבר השמאלן או המשיחי שאיתם בטנק זקוק להם בלחימה למען מטרה גדולה יותר משניהם יחד. אחרי אינספור כתבות ותחקירים שהתפרסמו, אפשר לראות שמנהיגי ציבור אמיתיים מרגישים אשם על מה שהם לא הספיקו, ולא נותנים לעצמם ציון 9 מתוך 10, גם אם באמת מגיע להם 200.
ועדיין יש לי אותה התחושה בבטן. חושב על איך שחזרתי מהלחימה בגזרות עזה השונות, ואיך שאני נלחץ תחת הררי שיקולים ופוזיציות. אני חושב על האנשים שנשארו שם בעודם לוקחים אחריות ומנהיגות, ואיך אהיה ראוי להקרבה שלהם, בכל תחום. וכמוהם, לפני שאני נציג פורום דתי-לאומי, ימני ברובו, אני חלק מעם ישראל. ועם ישראל צריך אותנו עכשיו - לא רק בשדה הקרב, אלא גם בזירה הציבורית. זה הזמן ללחוץ, להשפיע, ולהבטיח את ערכי עם ישראל לשנים הבאות.
הכותב הוא ממובילי 'פורום המילואימניקים הדתי לאומי'