בועז ליברמן
בועז ליברמןצילום: עצמי

מכל הדברים שהתרחשו בישראל בימים שלפני 7 באוקטובר, היה משהו כמעט סמלי במראה הכותרות והוויכוחים - עם שסוע, מאבד אמונה בעצמו, ובמקום שבו פעם נשענו על ביטחון עצמי לאומי ועל אמונה עמוקה באלוקי ישראל - פרצה מחלוקת מרה סביב עצם הזכות להזכיר את שמו.

בערב יום כיפור 2023, בלב תל אביב, הותקפה קבוצת מתפללים על כך שהציבה מחיצה זמנית במהלך תפילה מסורתית. מה שהיה אמור להיות רגע של קדושה - ערב של חשבון נפש - הפך לזירת מאבק אידאולוגית, כמעט אזרחית. כוחות הביטחון נאלצו להפריד בין יהודים ליהודים, בין מאמינים לבין לוחמים למען “חופש הציבורי”. באותה יממה, נדמה היה שהקו האדום בין מחלוקת לגירוש נפשי נחצה.

זה לא היה רק עימות על מחיצה בכיכר דיזנגוף. זו הייתה תמונת ראי של ישראל עצמה. שנת 2023 הייתה שנה של רפורמה משפטית, ושל טענות להפיכה משטרית, של הפגנות ענק, של מילים קשות - ושל שחיטת פרות קדושות משני הצדדים. בשמאל, דיברו על מרי אזרחי. בימין, על “עם בוגד”. וכל צד, בעיוורונו, הפך את אהבת הארץ לנשק נגד האחר.

והנה באה שמחת תורה. המדינה כולה נסחפה בבלבול. האם תתקיימנה הקפות בהפרדה? האם העירייה תתיר תפילות פומביות? מה שפעם היה חג של ריקודים, של חיבוקים ושל תורה אחת, הפך למוקד פחד, למוקש ציבורי. בליל שישי, שעות לפני ה־7 באוקטובר, כל מי שעקב אחר החדשות ידע: ישראל מפולגת, עייפה, מתוחה.

בתוך אווירה כזו, לא פלא שהאמונה עצמה הפכה לשדה קרב. בציבור הדתי־לאומי, רבים הזכירו את מכתבו של מח”ט גבעתי עופר וינטר, זה שכתב בשעת קרב “שמע ישראל, ה’ אלוקינו ה’ אחד” - וננזף על ידי מבקרי צבא ומערכת. לא על טקטיקה צבאית, אלא על כך שהעז להזכיר את אלוקי ישראל. אותה ביקורת הפכה לסמל. סמל לעם שהחל לפקפק בעצמו, בייעודו, באמונה שהובילה אותו משואה לתקומה.

ובתמונה שצפה מחדש בימים ההם - דברים שנכתבו ברוח של אמונה פשוטה, אולי תמימה בעיני חלק - הזכירו אמת אחרת: שכל העוצמה שלנו, כל תעצומות הרוח וההישגים, אינם נובעים רק מטכנולוגיה או כוח צבאי. אלא מאותו חיבור עתיק לאלוקי אברהם, יצחק ויעקב.

ומה אירוני יותר מאשר שיום אחרי שהתקשורת כיסתה את הוויכוח סביב עצם האמונה באלוהים במרחב הציבורי, אויבינו הוכיחו לנו כמה אנחנו זקוקים לה. בבוקר 7 באוקטובר, כשהטילים נפלו והגבולות נפרצו, נחשפה ישראל אמיצה אך מבולבלת, מדינה שהתחזקה צבאית והתפוררה רוחנית.

ואז, כמעט בדיוק שנתיים אחרי, השבוע, באולם הכנסת, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ פתח את נאומו במילים: “אני מודה לאלוקי אברהם, יצחק ויעקב על שהביא אותי היום לכאן.” בנאום היסטורי הכריז טראמפ על סיום המלחמה הארוכה ועל החזרת כל החטופים. באולם ישבו נבחרי ציבור שחלקם עדיין מתקשים לשמוע את שמו של האל מחוץ לבית הכנסת. אבל דווקא נשיא אמריקני מכהן - לא רב, לא ישראלי - הזכיר באומץ את המקור של עוצמתנו.

יש משהו כמעט טרגי בכך שדווקא הוא הזכיר לנו את מה ששכחנו. כי העם הזה לא נבנה רק על שכל, כוח וצבא - אלא על תחושת שליחות. על ההבנה שעם ישראל הוא עם עם תפקיד, לא רק עם עם תעודת זהות.

הוויכוחים של 2023 - סביב בג”ץ, סביב מחיצות, סביב “שלטון החוק” ו“שלטון האל” - חשפו עד כמה איבדנו את האיזון. כל צד ראה עצמו כלוחם צדק, ושכח שהצדק עצמו לא שייך לאף צד.

היום, כשאנחנו מתבוננים לאחור, ברור שהקרע החברתי לא נוצר בגלל מחיצה בתפילה. הוא נוצר כשעם שלם חדל לראות באלוקיו משותף - כשהפסיק להאמין שהוא נבחר, ושיש בו משהו ייחודי ששווה לשמור עליו.

הלקח מ־6 באוקטובר 2023 איננו רק ביטחוני. הוא אמוני. חברה שמזלזלת באמונתה מאבדת את ההגנה הרוחנית שלה. כי אומה שמפסיקה להאמין שיש לה סיבה עליונה להתקיים - מאבדת גם את הרצון להתקיים.

ישראל של ערב שמחת תורה 2023 שכחה את אלוקיה. ישראל של סיום המלחמה ב־2025 כבר יודעת: בלי האמונה הזו - אין לנו מדינה, ואין לנו עתיד.

הכותב הינו יועץ אסטרטגי בכיר לניהול משברים