הצלמת חן שימל, כתבת צילום של הג'רוזלם פוסט, מוציאה לאור ספר חדש בשם '7 באוקטובר, עדות', ובו תיעוד חזותי נדיר של אירועי השבעה באוקטובר ולאחריהם.
את הפרויקט היא לא תכננה מראש להפוך לספר, אך לדבריה, "המציאות הכריחה אותי להבין שזה התפקיד שלי - לתעד את ההיסטוריה".
ביום השבעה באוקטובר שהתה שימל בירושלים עם משפחתה, כשנשמעו האזעקות הראשונות. "כששמענו את האזעקות רצנו לממ"ד. אחי הקטן, שמאז שירת בעזה, נכנס ואמר 'גופות של חיילים מתים בכל מקום'. לא הבנו את סדר הגודל של האירוע ומה קורה לעם שלנו", היא מספרת.
לאחר שמספר מאחיה וארוסה גויסו ללחימה, הבינה שימל כי תפקידה מתמקד בתיעוד. היא ירדה ליישובי העוטף יחד עם אנשי זק"א, לאחר שקיבלה אישור לכך כשבוע לאחר פרוץ המלחמה. מאז, ליוותה את צוותי זק"א בפעילותם - מתעדת ומסייעת להם בשטח. "ביד אחת מצלמת וביד אחת עוזרת להם", היא מתארת.
בהמשך, תיעדה גם לוחמים, משפחות מפונות ומשפחות חטופים, תוך שהיא מנסה לשלב בספר גם רגעים של תקווה. "לאחר ימי החושך ניסיתי והצלחתי להכניס גם תמונות אופטימיות שמבטאות אור", היא מספרת.
שימל אף נכנסה לרצועת עזה במסגרת עבודתה העיתונאית, בתיאום עם דובר צה"ל. לדבריה, "התקשרו אליי בשתים עשרה בלילה שלפני ושאלו אם אני רוצה להיכנס למקום שבו חיסלו את סינוואר. הסכמתי בלי לחשוב בכלל. נכנסנו, וזה היה עוצמתי. בתוך ים הכאב זה היה מאוד משמעותי לעמוד שם". בספר מופיעה סדרת צילומים מהמבנה שבו חוסל יחיא סינוואר, כולל הכורסא שעליה ישב ברגעיו האחרונים.
אחת התמונות הקשות ביותר בספר היא צילום של פטיש מגואל בדם, שאיש זק"א מנקה. "הפטיש עם הדם מספר סיפור שקט וצועק", היא אומרת. לדבריה, היו גם תמונות קשות מדי לעיכול שלא נכנסו לספר.
שימל מתארת גם רגעים שנצרבו בזיכרונה מהשטח: "אחד מצוותי זק"א ניקה אסלת שירותים מגואלת בדם. כשהוציא את ראשו מהאסלה, אמר שזה המקום הקדוש ביותר שבו היה. הרגע הזה חרוט לי במוח".
לצד הצילומים שולבו בספר טקסטים אישיים, פסוקים ומכתבים של חיילים שנפלו. בין השאר, מופיעים מכתביהם של בן זוסמן ואלקנה ויזל הי"ד, אשר ביקשו שלא לשחרר בשמם מחבלים - גם במחיר חייהם.
שימל מדגישה כי רצתה להעניק ביטוי לקולם של הלוחמים. "שלושת האחים שלי ובן זוגי לחמו - היה לי חשוב לשלב את הקול שלהם גם בתמונות וגם בטקסטים".
חלק מהתמונות הוצגו בתערוכות ברחבי העולם. שימל מספרת כי "בחו"ל אני רואה אנשים מסתכלים מול תמונה שתיים-שלוש דקות ומנסים להבין איך הדברים האלה קרו. לכן אני מתעדת את האמת שלנו. יש כל כך הרבה אנטישמיות, בעיקר עכשיו, וזה חשוב לי שאנשים רואים את התמונות ולא יכולים להכחיש את מה שהיה".
על כריכת הספר מופיעה תמונה קשה במיוחד: קיר מפויח מתוך בית בבארי, ועליו טביעות כפות הידיים של מי שניסו להימלט מהאש שהציתו המחבלים. שימל מספרת כי כשצעדה עם משפחות החטופים במצעד החיים, ראתה בתאי הגזים מראות דומים. "זה ממש אותו דבר", היא אומרת, "כשם שיש מי שמכחישים את השואה - יש המכחישים את טבח השבעה באוקטובר. אני מצלמת כדי להשיב להם".
הכנסות הספר ייתרמו לטובת תכנית 'דרור', המיועדת לשיקום לוחמים שהתמודדו עם טראומה נפשית בעקבות הלחימה.
