דור המבול ודור הניצחון

אחד המונולוגים המרגשים והמדויקים השבוע, שמתמצת לדעתי הרבה ממה שאנחנו חווים בשנתיים האלה, היה של העיתונאית נוה דרומי.

וכך נכתב עליו ברשתות החברתיות, דברים שבעצמם מבטאים את התהליך המופלא שאנו בעיצומו: "היום המונולוג של נוה דרומי תפס אותי בבטן. מהבוקר של 7 באוקטובר הסתובבתי עם תחושה שלא עוזבת: מישהו שם למעלה סגר חשבון.

"יום כיפור של אותה שנה היה טריגר, והזלזול בערכי היהדות צעק לשמים. אני חילונית לגמרי, לא שומרת מצוות ולא מתיימרת, אבל יהודייה עד לשד העצם. היהדות היא הזהות שמחזיקה אותי והיא ההבדל הכי בסיסי בינינו לבין כל עם אחר. עליה אני לא מוותרת.

"בארבע דקות נוה דרומי ניסחה בול את מה שאני מרגישה מאז שהמלחמה התחילה".

אז הנה הדברים לפניכם, וכרגיל, ממליץ בחום לחפש את הסרטון ולצפות בו, כי מובאים בו שלל קטעים מרגשים, שכפי שנהוג לומר, לא יותירו עין יבשה.

אחת משעותינו היפות

דרומי פתחה את דבריה ברטרוספקטיבה על מה שעברנו, מהימים הקשים שלפני המלחמה, לזמן הזה: "השבוע לאחר שנתיים של מלחמה אפשר לומר בגאווה שהגענו לאחת משעותיה היפות של מדינת ישראל והעם היהודי. זו גם הזדמנות להסתכל אחורה ולראות מה השתנה ויש לא מעט שהשתנה. אחד הדברים היותר מעניינים הוא הזהות שלנו".

"לפני קצת יותר משנתיים, בזמן המחאה שלעולם זיכרון הטבח יהיה קשור בה, היהדות, האמונה, הפכו לשק חבטות. מכינת עלי, שעשרות מבוגריה נפלו במלחמה, הייתה לפני הטבח מוקד לבוז. ראש המכינה נרדף ברחובות תל אביב, ובאותה העיר הוטל על הרבנות מצור ותפילת יום הכיפורים חוללה. בהקפות שמחת תורה שבהם שבהן התכוונו לחבל ביום הטבח, חיבל בסוף החמאס..."

"הדת והאמונה הפכו למשהו להלום בו, כאילו מדובר בטרנד של כיפות ותפילין שיחלוף אם תיפול הממשלה. ולא בדת העתיקה והנרדפת בעולם, רק בשל מה שהיא, חזקה ונאמנה לאלוהיה למרות הרדיפות והשנאה. והנאמנות הפנימית הזאת היא לא משהו שחותמים עליו בהסכם כתוב. בזמנו ניסו להחליף, מטאפורית כמובן, את התנ"ך במגילת העצמאות. "נאמנים למגילה", הייתה הסיסמה, בלי קשר לעובדה שבמגילה מופיע המונח מדינה יהודית ואין שום אזכור למדינה דמוקרטית. ושנתיים אחר כך ישראל היא יותר יהודית ודמוקרטית".

במקום הכי חשוך

דרומי מדייקת להסביר מהו התהליך העמוק שעברה החברה הישראלית, תהליך של ניקוי עמוק ששטף מאיתנו כל כך הרבה סטיגמות, דעות קדומות ותופעות שקשה לחשוב שהיו עד לא מזמן בלב המיינסטרים הישראלי:

"היום תופעות שהיו עוד לפני המחאה כבר לא יחזרו. אם מפקד בצה"ל יוציא היום את איגרת המפקד של עופר וינטר, שהרסה לו את הקריירה הצבאית, לא יקרה דבר. ההתעסקות בכיפה של זייני ובמספר הילדים שלו הייתה בזויה בעיני רוב העם. המאבק של גלי בהרב מיארה בזייני לפני המלחמה יכול היה להצליח, אבל תוך כדי או אחריה, קשה מאוד. דווקא בגלל זה ישראל שנתיים אחרי הטבח היא יותר ליברלית".

"הכיפה או האמונה הם כבר פחות מכשול, לפחות פורמלית. ולמה אנחנו יותר יהודים ברוח? כי עלינו מהמקום הכי נמוך למקום הכי גבוה".

דרומי מצביעה גם על השינוי בגיבורי התרבות ובדמויות המופת שניצבות כיום כדגל ומופת של החברה הישראלית כולה:

"הסלבים שלנו השתנו. הם הלוחמים ששרו שירי אמונה בשטחי הכינוס. הם הנופלים כולם ורבים מהם שהגיעו מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית והם גם החטופים שחזרו. ומי שחזרו מספרים שבמקום הכי חשוך שבו היו, לא משנה אם היו מסורתיים, דתיים או חילוניים, מה שהחזיק אותם לא פעם הייתה האמונה".

המונולוג מסתיים אחד בכמה הקטעים, בהם המונולוג מסתיים, ביניהם דבריו של עומר שם טוב:

"אם יש משהו שאני "'מתגעגע" ' אליו בשבי - הדרך שבה הייתי מדבר עם ה'. עד היום אני מנסה לעשות את זה, פעמים אחדות שאני מצליח להרגיש אותו ברמה שהרגשתי אותו שם. כי שם, הייתי מדבר איתו והייתי רואה אותו מולי, הייתי מרגיש אותו. ממש מרגיש אותו. וזה פתאום איזה... אתה מרגיש את הלב שלך מתרחב וחיוך עולה לך על הפנים באמצע חושך, באמצע כלום, כאילו, מה יכול לגרום לך לחייך? ואתה מרגיש אור ענק..."

ועוד טעימה קטנה שמסכמת את התהליך המופלא שעובר על עם ישראל (ושיש חלקכאלה שעדיין לא הפנימו מספיק...), קטע קצרצר של ריאיון בגלי צה"ל, אילנה דיין מראיינת את ג'ולי קופרשטיין, אימא של בר שחזר משבי:

דיין: "תגידי, מה הדבר הראשון שבר ביקש?"

ג'ולי: "ציצית".

דיין: "ולאכול?"

כל מילה נוספת מיותרת...

לא יוכלו לכבות את האהבה

מהרגע שאויבינו הגדירו את המערכה נגדנו בשם "טופאן אל אקצא", "טופאן" - בעברית - "מבול" -, חשבתי על השם הזה ועל המשמעות שהוא נושא. מה מסתתר מאחורי המבול שבו ביקשו אויבינו לשטוף אותנו?

רבי צדוק הכהן מלובלין העמיק להסביר במקומות שונים בכתביו, בעקבות הזוהר הקדוש, את הפוטנציאל שהיה גנוז בדור המבול ובמבול עצמו: "דדור המבול היו ראויים לקבלת התורה שאז היה נשמת משה רבינו עליו השלום כמו שמרמז בגמרא (חולין קלט, א) משה מן התורה מניין בשגם גימטריא משה..."

"וכמו כן מפורש בזוהר הקדוש (חלק ג רטז א) דעתיד דהוה משה לקבל אורייתא בדרא דטופנא וכו'... כמו שכתוב בזוהר הקדוש (חלק ב קלז, ב) וכתיב ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום , שהורידן ברחמים שאם ישובו יהיו גשמי ברכה כפי שפירש רש"י והיינו תורה כמו שאיתא בגמרא (בבא קמא יז, א) אין מים אלא תורה. אך כיוון שלא שבו וקלקלו נעשו מים הזדונים ונשטפו וכמו שכתוב אחר כך ויהי המבול ארבעים יום..." (פרי צדיק בראשית טו).

מבלי להתעמק יותר מדי בדברי ר' צדוק, מובן מדבריו שדור המבול, מבחינת הפוטנציאל שהיה גנוז בו, היה אמור לקבל תורה. אלא שבגללומכיוון שלא זכו לכך, בסופו של דבר, הפכו להם מי התורה למים זדונים. אפשר לדמות את הדבר לניסיון כושל לארגן מסיבה למישהו אהוב. הפוטנציאל לקרבה ולאהבה מתהפכים לתסכול, לכעס ולפעמים גם למריבה כואבת.

הרעיון המהפכני הזה של בעלי הסוד האיר לי את מה שקרה לנו באותו מבול נורא ששטף אותנו לפני שנתיים - יום שמחת תורה שהיה אמור לבטא את הקשר העמוק ביותר בין הקדוש ברוך הוא לישראל, התהפך עלינו למבול נורא, שטף וניער אותנו אבל גם ניקה מאיתנו את כל הקליפות שכיסו את הלב.

מאותו יום נורא, התחלנו לקלוט עוד ועוד את האור שהיה גנוז מעבר למי המבול, את רוח האלוהים שמרחפת כל העת על פני המים וחושפת ש"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"; האהבה של ישראל לאביהם שבשמיים, והאהבה של אבינו שבשמיים אלינו. כך הפך דור המבול לדור הניצחון.