הצדיק שבפנים או המחנך שבחוץ

הופעתם של ישראל בעולם היא ראשית הכול והיא תכלית הכול. ישראל עלו במחשבה תחילה, לפני שנברא העולם [בראשית-רבה א,א].

נשמת האומה הישראלית קדמה לכל, כפי שלימדנו מו"ר הרב צבי-יהודה הכהן קוק זצ"ל, על פי הכוזרי. אומר אור-החיים הקדוש: 'אם אין ישראל - אין תורה'. לכן גם אומר ה' למשה על שבירת הלוחות הראשונים, 'ישר כח ששיברת'! ישראל, הקב"ה והתורה, חד המה [זוהר ג אחרי-מות עג,א], ואין מי שיצליח לחצוץ ביניהם.

אך על מעלתם של ישראל אומר אליהו-הנביא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד, ואמר לי: רבי, שני דברים יש לי בלבבי ואני אוהבם אהבה גמורה, ואלו הן: תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהם קודם? ועניתי: דרכם של בני-אדם שאומרים: תורה קודמת לכל, אבל אני הייתי אומר: ישראל קדושים קודמים לכל. [תנא דבי אליהו יד]

בפרשתנו, פרשת נח, נמצאים אנו, בראשית 'הליך היצור' של עם-ישראל עצמו, שעליו מעיד בורא- עולם, היצרן, 'עם זו יצרתי לי'. 'הריון' ארוך בו השלב הראשון נמשך עשרים דורות. עשרה דורות מאדם ועד נח, ועוד עשרה שיעברו עד יצירת 'עמודו של עולם' כהגדרת הרמב"ם, הלוא הוא אברהם-אבינו, אבי האומה הישראלית. בהליך ממושך זה נעשה בירור אחר ברור, זיקוק אחר זיקוק. עשרת הדורות הראשונים זוקקו עד שמכולם נבחר נח ומשפחתו, כי 'נֹחַ מָצָא חֵןבְּעֵינֵי ה' וכל היתר מתו במבול.

גם יוסף הצדיק מצא חן בעיני שר בית-הסוהר, ככתוב: 'ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר' [בראשית לט כא]. וכן אסתר, עליה נאמר: 'ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה' [אסתר ב טו]. אבל מציאה כזו, מציאת-חן בעיני ה', בעיני היצרן עצמו, נאמר רק אצל נח ומשה-רבנו ואולי גם בעיני בני-ישראל. 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה'... וְאַתָּה אָמַרְתָּ, יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי'. משה-רבנו עמד בראש עם-ישראל בו בחר ה' מכל העמים ורק אחר כך נתן לעמו את התורה. משה מבקש, 'הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ' ...אחרת, 'בַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָאֲנִי וְעַמֶּךָ... [שמות לג,טז].

על נח זה פותח דוד-המלך את ספר התהלים בפסוק 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב'. אומרים חז"ל: זהו נח, שבמשך שלשה דורות לא הלך בעצת רשעים, לא בדור אנוש, לא בדור המבול ולא בדור הפלגה, 'כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה'. עסוק היה בלימוד תורה, 'ובתורתו יהגה'... [מדרש שוחט-טוב א,יב]. אך הבדל גדול קיים בין נשיאת החן של נח בעיני הבורא לבין אהבת ה' את אברהם, ונשיאת החן כלפי משה-רבנו.

אומר המדרש: לא שהיה נח כדאי, אלא שצפה הקב"ה שמשה עתיד לצאת ממנו. [בראשית-רבה כו,ו]. היה הוא 'צדיק בפרווה', 'א צדיק מיט א פענס'. מסביר המדרש, נח ראה מעשה בני-אדם שהם מקולקלים, אך היה מתחבא, בכדי לא להיתפס בדרכיהם, והיה עוסק בעבודת ה', עוסק בספרו של אדם-הראשון ובספרו של חנוך, ולומד מזה איך לעבוד את ה'... [זוהר ח"א, נח].

כך גם אומר הספורנו, 'ונח מצא חן בעיני ה'', להציל גם את בניו ובנותיו, לא מפני שהיה ראוי לכך, אבל על צד חנינה זכהו הא-ל יתברך לזה. חן הוא לשון נחמה, ככתוב 'וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ', אך הוא גם לשון חנינה. כדברי הנביא יחזקאל: 'וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ, נֹחַ דָּנִיאֵל וְאִיּוֹב, הֵמָּה בְצִדְקָתָםיְנַצְּלוּ נַפְשָׁם, נְאֻם ה' אלוקים' [יחזקאל יד,יד]... נח, אף על פי שהוכיח על המעשים המקלקלים ענין המדינות, לא הורה אותם, [לא העיר להם ולא קרב אותם] לדעת את הא-ל וללכת בדרכיו.

עם זאת, נח עצמו, היה צדיק תמים הן בעיון והן במעשה. אך היה הוא צדיק המשלים את עצמו בלבד. לכן, ראוי שהוא בלבד ימלט את עצמו [וינצל מהמבול], לעומת זאת, המשלים גם את זולתו, [המלמד גם את זולתו] , ראוי שימלט [שיציל] גם את זולתו, כי בזה יש תקווה שיחזירהו בתשובה...

פרויקט בניית התיבה מפני המבול על ידי נח, לקח במכוון לא פחות ממאה ועשרים שנה, ולא בגלל הבירוקרטיה כבימינו, אלא כדי שהמון העם ישאלוהו על מה ולמה נצטווה לבנותה, ובתקווה שמתוך שישיבם ישובו בתשובה. אך נח הסתגר, למד תורה אך שמר את כל תיבותיה לעצמו ולא לימדה לאחרים. פחד שמא יתקלקל. כאותם המסתגרים ואינם מקיימים מצוה מדאורייתא, מספק שמא יתקלקלו...

היה צריך אפוא להמתין עוד עשרה דורות של ברור וזיקוק, עד היוולדו של אברהם-אבינו. אברם אב המון גויים, מרגע שהכיר את בוראו, הבין שתפקידו בעולם לצאת מן התיבה, ולעשות נפשות לדבר ה'. זאת, גם כשכל הסובבים אותו הם עובדי-פסלים, וגם כשהוא בסכנת חיים ומושלח לכבשן האש. אברהם, ידע כי עליו להביא את דבר ה' לסובבים אותו ולדורות הבאים, ממנו עתיד לצאת עם-ישראל, בעל התפקיד האדיר, להיות אור-לגויים.

סידר אברהם-אבינו לחמו ומימיו לכל באי העולם, והיה מזכה ומדבר על ליבם, 'למי אתם עובדים'? שאלם. עבדו את ה' אלוקי השמים והארץ. היה דורש להם עד שהיו באים ושבים... [זוהר ח"א רסד]. ואומר המדרש, שלמעשה מה שנתן להם את הפרסום הגדול למעשי אברהם, היה דווקא אותו רגע בו נמרוד השליך אותו לכבשן האש, ובדרך נס ניצל.

אברהם, דאג להמשכיות דורות של המאמינים בא-ל אחד, ולשם כך עשה נפשות גם בין רשעי חרן, ולמרות שהיו מחרפים ומקללים אותו, היה שומע ושותק. [מדה"ג בראשית יב,ג]. על דאגתו לחינוך, מעיד הקב"ה, ואומר: 'כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו'.[בראשית יח,יט].

משה רבנו, נכד לוי, נינו של אברהם-אבינו, שמצא חן בעיני ה', ממשיך בדרך אבי האומה. כפי שפותחת מסכת אבות, משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. הליך מסירת התורה היה אצל משה-רבנו בחשיבות עליונה. אך יתר על כן, עוד קודם שמסר את התורה ליהושע, לימדה שוב ושוב בסדר כפי שאומרת הגמרא בעירובין : כיצד היה סדר המשנה [סדר הלימוד]? משה למד מפי הגבורה.

נכנס אהרון אצלו ושנה לו פרקו. נסתלק אהרון וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להם משה פירקם. נכנסו זקנים ושנה להם משה פרקם. נסתלקו זקנים נכנס כל העם ושנה להם משה פרקם. נמצא אפוא שאהרן שמע ארבע פעמים, בניו שלש, זקנים פעמיים, וביד כל העם פעם אחת.

גם כשהוא בן מאה ועשרים שנה, אומר מדרש שוחר-טוב [צ,ג] כתב משה שלשה-עשר ספרי תורה באותו היום שמת, שנים-עשר לשנים-עשר השבטים, ואחד הניח בארון, שאם יבקשו לזייף את התורה מתוכה, לא יהיו יכולים. כך בנוסף לעומדו בראש הסנהדרין, ובראש ההנהגה, הנחיל משה את התורה לישראל כך שיוכלו להגיע ליעדם בא"י ולהיות אור לגויים, וכך ימצאו חן בעיני אלוקים ואדם.

על מדרגה גבוהה זו של מציאת חן בעיני ה', אומר שלמה המלך 'וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹקים וְאָדָם' [משלי ג,ד]. מסביר המלבי"ם, שהגם שע"י חכמה ובינה אנושית ימצא חן ושכל... אולם על ידי התורה והחכמה האלוקית ימצא האדם חן גם בעיני אלוקים...

. אומר בעל אור-החיים הקדוש, שגם החן של יוסף בעיני שר בית-הסוהר, ניתן לו מה', על הפסוק 'וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר' [בראשית לט, כא] אומר הוא, שמקור החן הוא בקב"ה נותן החן, והחן הוא השכינה.

יש אפוא צדיק תמים כנח שמצא חן בדרגתו, דרגה בה למד לעצמו ולא לימד אחרים. דרגה גבוהה מזו, היא זו של אברהם-אבינו, ראש לכל הצדיקים, [מדרש שיר-השירים רבה [ג,ה]], שהיה מגייר נפשות ומכניסן תחת כנפי השכינה. גבוה מכך היא מדרגתו של רבי עקיבא, שאף מסר נפשו על לימוד התורה לאחרים. כתוב בגמ' בסנהדרין שהקב"ה הראה לאדם-הראשון את כל הדורות שיהיו בעולם, עם כל חכמיהם. וכשראה את דורו של רבי עקיבא, אמנם התעצב על מיתתו בייסורים, אך שמח בתורתו ובמסירות נפשו כדי ללמדה.

בגמרא בברכות מסופר על מיתת רבי עקיבא: ...פעם אחת גזרה מלכות הרשעה [מלכות רומי] שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן-יהודה ומצא את רבי-עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק עמם בתורה. אמר לו [פפוס]: עקיבא! אי אתה מתיירא מפני מלכות הרשעה? וענה לו רבי-עקיבא, על פי המשל המפורסם על השועל, שניסה לפתות את הדגים לעלות ליבשה, וענו לו: אם במקום חיותנו אנו יראים, שלא במקום חיותנו, לא כל שכן?! כעבור מספר ימים תפסו את רבי-עקיבא ובשעה שהוציאו אותו להריגה, זמן קריאת-שמע היה, והיו סורקים אותו במסרקות של ברזל.

אך הוא היה מקבל עליו עול מלכות-שמים. אמרו לו תלמידיו: עד כאן?! ענה להם: כל ימיי הייתי מצטער על הפסוק זה של קריאת-שמע, 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אלוקיך בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ', אפילו נוטל את נשמתך! אמרתי: מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי, לא אקיימנו?! עד כדי כך הייתה ברורה לו חשיבות מסירת התורה לדור הבא, שלא ייווצר חלילה חייץ בין ישראל לתורה.

וכאן באה הזעקה על עזות המצח של אותו קומץ בימינו, שמחד אבותיו זכו לשוב לארץ-ישראל אחרי אלפיים שנות גלות, ואף זכו לבנותה, ומאידך פועלים בניו במשנה מרץ בשם מילות הקוד 'סכנת הדתה', ליצור חייץ בין עם-ישראל והתורה, למדר את לימוד הערכים היהודיים מבתי-הספר. מניעה בהקפדה יתירה את הכרת האוצר האדיר של עם-ישראל, מורשתם של אבות האומה, משל היינו עדיין ברוסיה בימים בהם בה נאסר לימוד התורה, או בימי האינקוויזיציה והאנוסים בספרד.

תופעה זו החלה כבר בדור אבות אותו הקומץ. מספרת בלה, שנולדה בשנת ת"ש 1940 בסמרקנד שבאוזבקיסטן, בצל שלטונו של סטאלין והקומוניזם בברית-המועצות. התקופה הייתה קשה. אסור היה ללמוד תורה ולשמור את מצוותיה בגלוי. יהודים שנחשדו בשמירת מצוות נלקחו לכלא הסובייטי ונשלחו למחנות עבודה בסיביר או הומתו בכלא.

לדוגמה, כשהייתה בכיתה א', נכנסו מנהל ביה"ס והמפקח לכיתה ביום הראשון של חג-הפסח, והגישו לפניה כריך, וכך מצאה עצמה בדילמה: אם תאכל את הכריך, תעבור על איסור אכילת חמץ בפסח, ואם לא תאכל אותו, תהיה זו הוכחה כי משפחתה לומדת תורה ושומרת מצוות, ואז אביה יילקח לבית-הסוהר... בתשל"ב [1972] עלתה ארצה. תמיד דמיינה היא לעצמה את ארץ-ישראל מלאה ביהודים השומרים תורה ומצוות בגלוי. והנה נוחלת היא ובעלה אכזבה גדולה. בבית-הספר לא מלמדים תורה ואף לא מקצת מהמסורת. היא ובעלה לא האמינו שיתכן מצב כזה בארץ-הקודש.

למרות שב"ה אין כיום גזרות כבימי רבי-עקיבא, יש מקומות בהם נוהגים, ודאי לא כרבי-עקיבא שמסר נפשו על לימוד התורה. גם לא כאברהם-אבינו, שהיה עושה נפשות להאמין בה', אך אף לא כנח שלמד תורה רק לעצמו מספר אדם-הראשון ומספר חנוך. פשוט דואגים הם להקים חייץ בין ילדי ישראל ותורת-ישראל ולהדיר ריח יהדות מבתי-ספר של ילדיהם.

הראתה לי אמא שעדיין אינה שומרת תורה ומצוות, אך חפצה שילדיה יכירו את מסורת ישראל, מחברת חגים של בנה בבית-ספר יסודי בשפלה, ובה למען הפלורליזם מופיעים כל שלש הדתות, הנצרות, האיסלם ותודה לא-ל, גם היהדות... אך בנוסף, בדת היהודית, דף חג-השבועות ריק מתוכן. גם אם בקול חרישי, קול דמי אחינו זועקים אלינו כאן באדמת ארץ-ישראל. מדוע וכיצד מעיזים באכזריות להדיר את לימוד הא-ב היהודי מבתי הספר?

ניצולי הטבח בשמחת-תורה תשפ"ו חשפו בזה אחר זה את הדרך הרוחנית שעברו באירועים הקשים, ואת גילויי האמונה שחוו במחשכי המנהרות. לדוגמה, 'בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי', אמרה לנו אדם ברגר בשובה מעזה. או אליה כהן שאמר מעל במת המרצחים עם שני חבריו את 'שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' וגו'. אך גם הם יכלו לגלות את האמונה שנים רבות קודם לכן, בבית ספרם לולי הוסתר מהם האוצר היהודי, ולא מתוך ניסיונות כה קשים.

כך או כך, רואים אנו שלבסוף אמת מארץ תצמח, וכשם שניסיונות הפרדת ילדי-ישראל מתורת-ישראל, לא צלחו לטיטוס אצל חנה ושבעת בניה ועוד, כך לא תצלח בידי 'טיטוסים' בני זמננו. נבואת הנביא עמוס מתממשת לנגד עינינו, 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אלוקים, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה''. דור הצימאון כבר כאן ובגדול, ובעת הזו, לצד מוסרי הנפש הרבים כרבי עקיבא שיש בו, זקוק הדור גם להרבה 'אברהמים'.

הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל