במלאות שנתיים לאסון השבעה באוקטובר, הזיכרונות והתמונות מאותם ימים נוראיים צפים ועולים בעוצמה מחודשת. עבור סרן (במיל') אריה מינקוב, המשמש רב צבאי, הזיכרונות הללו קשים עוד יותר.
הוא שירת במחנה שורה ובמכון לרפואה משפטית באבו כביר, במשימה הקשה של זיהוי וטיפול בגופות הנרצחים והנופלים.
כעת, חצי שנה לאחר שפשט את המדים, הוא מביט לאחור על החוויה המטלטלת, ומבקש להציב במרכזה מילה אחת, מפתיעה בעוצמתה: זכות.
"כשאני מסתכל אחורה ואני מנסה לחשוב מה, לסכם במילה את החוויה המטלטלת שהעברתי, המילה היא זכות", אומר מינקוב בראיון באולפן ערוץ 7. "אני מרגיש שזכיתי שהייתי שם. זה היה מאוד קשה ויש דברים שכנראה לא אספר לעולם. אבל יצאתי בתחושה שזכיתי. לא הייתי מוותר על הזכות זאת תמורת שום דבר בעולם".
מינקוב גם מסביר את הגישה שלו ומדגיש כי אין בה שום ניסיון להפחית מהכאב או מגודל האסון שפקד את עם ישראל. "מה שקרה לנו בשמחת תורה היה נוראי. יהודים צדיקים וקדושים נרצחו במיתות משונות על ידי אויב שפל ואכזר", הוא אומר. עם זאת הוא חש גם לצד גודל האסון בתחושת השליחות.
"זו היתה המציאות והיינו צריכים להתמודד איתה. הזכות לקחת חלק בטיפול בקדושים האלה עצומה. הטיפול עצמו קשה מאוד. המראות מזעזעים, הריח נורא, המעמסה הנפשית עצומה. אתה מגיע עם עצמך לקצה בכל כך הרבה היבטים ברמות הפיזיות והנפשיות".
"לא חשבתי שאני יכול לעמוד בזה בכלל. אם ב-6 באוקטובר היו שואלים אותי לגבי טיפול בחללים שסביר להניח שהייתי אומר 'זה לא בשבילי'. המציאות היתה שונה לגמרי".
בחודש הראשון והאינטנסיבי ביותר, מינקוב היה בין האחראים על הטיפול בחללים האזרחיים. העבודה התבצעה מסביב לשעון, בתנאים בלתי אפשריים, שלא הותירו זמן להתבוננות נפשית או לעיבוד. "לא היה לנו זמן לחשוב על זה. עבדנו בלי הפסקה, מסביב לשעון בלי סוף, ואתה לא מטפל בעצמך", הוא משחזר.
בניגוד לאינסטינקט הטבעי לנסות ולהדחיק, הוא ניסה דווקא "קצת להתחבר ולהבין מה קורה פה". ההתמודדות האמיתית הגיעה ברגעים השקטים, המעטים, שבהם היה חוזר הביתה. "כשאתה חוזר מיום שלם, רוב הסיכויים שכל מה שאתה עושה הוא לפרוץ בבכי. לנסות לפרוק מעמסה נפשית שאי אפשר לתאר במלים".
מה שהחזיק אותו ואת חבריו הייתה ההבנה העמוקה שהם לוקחים חלק במשימה לאומית בעלת חשיבות עליונה. "ידענו שאנחנו עושים משהו שיש לו היבט לאומי והיסטורי. משהו חשוב לעם ישראל".
מינקוב מספר על הפעמים הרבות שבהן סירב לצאת להפסקה או לחזור הביתה, מתוך תחושת אחריות כבדה כלפי החללים ובני משפחותיהם. "אתה יודע בתוכך, שאתה תעשה את זה יותר טוב מאחרים, כי יש לך יותר ניסיון, כי אתה יודע שיש איזה חלל שמתחילים את הטיפול בו, ואתה לא יכול להעביר את כל הפרטים לבא בתור. אז אתה נשאר וכששואלים אותך 'למה', אתה אומר, 'אני יכול לחזור הביתה עוד שבוע, החלל הזה צריך לחזור למשפחה שלו הכי מהר שאפשר'".
במבט לאחור, הוא שלם עם הבחירות הללו. "היום אני יכול להסתכל אחורה, ולהגיד שאנחנו, אני והצוות שעבדתי איתו, עשינו כל מה שאנחנו יכולים, כדי לטפל בחללים בצורה הכי טובה, הכי מהירה, והכי מכבדת עבורם".
זוהי הנקודה המרכזית שבעטיה מבקש מינקוב לדבר. חצי שנה אחרי שחרורו, חשוב לו לזקק את התחושות ולהציב נרטיב חלופי לסיפורו של מחנה שורה. "זה המנוע שבגללו אני פה. בשבילי שורה, זה אומנם מקום של המון כאב וצער, אבל לא לכיוון של ייאוש וחידלון אלא כאב שממנו צומחת עוצמה ומשמעות. יצאתי משם מחוזק יותר".
מינקוב ממהר להבהיר כי הוא אינו מתעלם מהפצעים הנפשיים העמוקים שנותרו ברבים מאנשי הצוותים. "יש אנשים שיצאו משורה, לא עם טראומה, אלא עם פוסט טראומה. האנשים האלה צריכים לקבל את כל ההוקרה, את כל הטיפולים ואת כל המעטפת, כי הם באמת עשו עבודה עצומה".
"הדבר שאולי הכי מחזק אותנו הוא הכוח של החבורה. אנחנו חבורה מגובשת עם קבוצת וואטסאפ שלא מפסיקים לפטפט בה, זה נותן לנו כוח גדול ומקבע את השיח של הצמיחה והעוצמה שיצאנו איתה מהמשימה הקשה", הוא מסכם.