השבת גופתה של ענבר היימן הי"ד לקבר ישראל, שנתיים לאחר שנרצחה ונחטפה ממסיבת הנובה, סגרה פרק אחד של סיוט מתמשך עבור משפחתה, אך פתחה מיד פרק חדש וכואב לא פחות.
חנה כהן, דודתה של ענבר שליוותה את המאבק להשבתה, מתארת בראיון לערוץ 7 מציאות קשה של התפרקות אישית ומשפחתית, ומאשימה את מדינת ישראל במה שהיא מגדירה "הפקרה שנייה" - הפעם כלכלית.
"עברנו שנתיים של שואה, של יסורי גיהנום. מאנשים בריאים, מתפקדים, עובדים, הפכנו לאנשים חולים מאוד, בלי עבודה ובלי פרנסה, ואנחנו לא מתכוונים לחזור בקרוב כי אין לנו את היכולת הנפשית. היה לנו פיגוע משפחתי נוראי. הילדה שלנו נחטפה ונרצחה מתוך שטחה הריבוני של מדינת ישראל", מתארת כהן את המצב.
לדבריה, סגירת המעגל של הקבורה הייתה חיונית עבור המשפחה, אך המילה "שמחה" רחוקה מלתאר את התחושה. "אומרים שלאבד ילד זה העונש הגדול ביותר שיש. אנחנו לא קיבלנו אותה לקבורה במשך שנתיים. נלחמנו בשביל להחזיר את הילדה הביתה וממש הקזנו את דמנו לשם כך. הפכנו לאנשים חולים. נשללה מאיתנו אפילו הזכות להיפרד מהילדה שלנו - קיבלנו אותה בתוך ארון".
ואחרי שהובאה ענבר הי"ד למנוחות, דודתה מדברת על חזית חדשה שנפתחת, בדרישה למדינה שתפעל כלכלית למען משפחות החללים. "המלחמה מבחינתי סגרה חזית אחת ופתחה שנייה. עברנו פיגוע משפחתי וכעת אנחנו מתמודדים עם פיגוע כלכלי. מדינת ישראל הופכת את המשפחה שלי להומלסית ומותירה אותה באופן שהיא לא תוכל לשקם את עצמה. אחי וגיסתי מרוסקים. הם עשו ספסל לחיות ליד הקבר של ענבר והם נמצאים שם כל היום. חוזרים הביתה לישון ולאכול בלבד".
הקרב החדש הוא על ההכרה בייחודיות האסון שפקד אותם. כהן זועמת על כך שהמדינה משווה את משפחות החללים החטופים לנפגעי פעולות איבה רגילים, ומעניקה להם, לדבריה, קצבה זעומה שאינה מאפשרת קיום. "כשאתה לוקח ילד וקובר אותו למחרת או אחרי שבוע זה לא דומה לקבורת ילד אחרי שנתיים. המדינה חייבת להכיר במשפחות החטופים החללים, בהוריהם או בבני הזוג שלהם, לקבוע אחוזי נכות גבוהים. אלה משפחות שעברו שואה".
בתוך הכאב העצום, היא מוצאת מעט נחמה, בחיבוק שקיבלה המשפחה מעם ישראל. "עם ישראל היפה נתן לענבר את הכבוד שהיא כל כך הייתה ראויה לו. כגיבורת ישראל שנלחמה שלוש שנים הייתה מפקדת בקרקל והגיעה למסיבת הנובה כדי להתנדב".