על אף ההסכם בעזה, ועל אף ההזדמנות שהיתה לישראל על מנת לקעקע את רעיון המדינה הפלסטינית ביהודה ושומרון כחלק מאותו הסכם, ואלי גם לקבל הכרה בריבונות בבקעת הירדן מה שלא כל-כך קרה, בכל מקרה, נשארנו עדיין עם השאלה המעשית נותרת מה נדרש לעשות עכשיו.
נקודת המוצא הבסיסית היא בחינה מפוכחת של הסיכונים בהמשך התנהלות עם הסטטוס קוו הקיים, ולאחריה הצעת פעולה אופרטיבית, להלן-
סיכוני המשך הסטטוס קוו
הרשות הפלסטינית, שמורכבת ברובה מתנועת פתח, איננה שונה מהותית מתנועת חמאס בהיבטי היעד, כולל התרבות הפוליטית והשיח ציבורי. סקרים שנערכו לאחר 7 באוקטובר הצביעו על תמיכה גבוהה בתקיפת חמאס, מעל 70 אחוז. גם אם מאז נרשמה ירידה מסוימת בתמיכה, עיקר השינוי נובע משיקולים פנימיים ואינו מעיד על מפנה מהותי ביחס לישראל.
מערכת החינוך הפלסטינית מחנכת באופן שיטתי לדה-לגיטימציה של ישראל ושל זכות קיומה, מהגיל הרך ועד ההשכלה הגבוהה. ישראל והיהדות ממוסגרות כישות כופרת או כבת חסות של האיסלאם במקרה הטוב, ויש לצמצם את נוכחותה במרחב. הסגידה והתמיכה במשפחות השהידים גם כאלו שרצחו אזרחים תמימים מתקבלת שם בברכה גדולה. במקביל, כל סמלי הלאום, המפות והסיסמאות הרישמיות של הרשות הפלסטינית האש"פית מציגים את פלסטין מן הנהר ועד הים, והשיח הציבורי מתאפיין בדמוניזציה של ישראל והיהודים. בדרשות יום השישי במסגדים נשמעת תדיר הסתה חריפה כלפי ישראל, בגלוי וללא בושה, ומשודרת ברמקולים לקהל הרחב.
לתוך המציאות הזו משתלב התיאום הביטחוני שכביכול מהווה עילה לאינטרס הישראלי ברשות הפלסטינית. תכליתו המעשית המרכזית איננה ריסון הטרור כלפי ישראל אלא הגנה על מנגנוני הרשות מהשתלטות חמאסית. את העבודה היעילה והקשה מבצעים צה”ל והשב”כ, בעוד מנגנוני הביטחון של הרשות יוצאים מורווחים בשימור כוח, מעמד ותקציב, ללא שינוי עומק בתרבות הפוליטית או בתכני ההסתה. כך נוצר פער קבוע בין מאמץ סיכול ישראלי לשימור מערכת רשותית שאינה מייצרת שום מתינות ונורמליזציה.
כשלים מוסדיים ותשתיתיים ברשות
הרשות כמעט ואינה מקימה או מתחזקת תשתיות בסיסיות. אין טיפול סדור בשפכים, אין אתרי סילוק פסולת מוסדרים, הפיקוח על מחצבות דל, אין שמירת טבע אפקטיבית וגם לא שימור ארכאולוגי. לא אחת מתרחשות פגיעות בממצאים ובסממנים היסטוריים יהודים והשמדתם. בתחום הבנייה אין מדיניות תכנון סדורה אלא דפוס פעולה מצטבר של השתלטות מרחבית. בעוד ישראל מאשרת בנייה של לפחות 4 יח"ד לדונם ובמתחמים יחסית צפופים, בצד הפלסטיני יבנה בית אחד על 4 דונם. התוצאה היא פריסה גדולה שמרחיבה טביעת רגל טריטוריאלית, סוגרת מרחבים פתוחים ויוצרת עובדות בשטח.
המשמעות האסטרטגית
במצב זה אנחנו נסוגים בפועל יום יום ומאפשרים לדורות הבאים שנולדים בשכנות לנו לגדול בתוך תודעה מסיתה ועוינת ולהמשיך לנסות לפגוע, הן בפיגועי יחידים והן באירועים מאורגנים ככל שהם מצליחים. אף שצה”ל והשב”כ פועלים יומם ולילה לסיכול, עדיין יש פיגועים שרק הולכים ומשתכללים, הסטטוס קוו משמר סביבה אידאולוגית ומוסדית שמטפחת הסתה, והערצה לתודעת שהידות, בנוסף הוא מחליש משילות סביבתית ותכנונית, ומייצר לחץ מתמשך על הלגיטימציה הבינלאומית של שליטת ישראל במרחב.
מה ניתן וצריך לעשות בעת הזו
ראשית הצירים הינה הפנמה של מדינת ישראל שאין שום אופציה למדינה פלסטינית. היעד המרכזי והמעשי שבו עלינו להתרכז בשלב זה הוא המרת ושינוי המשילות הלאומנית הפלסטינית באחריות אזרחית מוניציפלית ומקומית ככל שניתן, לבסס ריבונות דה פקטו באזורים קריטיים, וליצור מנגנונים פרגמטיים שמקטינים חיכוך ומגדילים יציבות. נקודת הכובד צריכה להיות לקיחת אחריות של מדינת ישראל על כמה שיותר תחומים אזרחיים ומוניציפליים בוודאי באזורים שתחת אחריותה בשטחי c וגם במקומות שניתן לבנות מערכת מול הנהגה מקומית חמולתית, בנוסף ישראל צריכה לקחת אחריות על פתרונות אזורים למתקני טיהור שפכים ואתרי איסוף פסולת, פיקוח על מחצבות ודרישה של עמידה בקריטריונים ברורים לטובת יכולת השיווק של תוצרתם בישראל. כל הנ"ל גם על שטחי A ו- B, בנוסף פיקוח על תשלום קנסות תעבורה ויצירת מנגנון אכיפה יעיל בעניין. טיפול אקטיבי על רישום קרקעות ופתיחת המידע לגביהם לשוק החופשי.
ככל שניתן וביצירת אינטרסים מתגמלים וניתוק מהרשות הפלסטינית יש ליצור מרחבים מובחנים וקלים יחסית לניהול, למשל כמו גוש אדומים, מדבר יהודה, אזורים בהר חברון ומרחבים נוספים שיבחרו.
במקביל יש לעבור ממילים למעשים בבקעת הירדן. הבקעה היא הגבול המזרחי הממשי של ישראל, ולכן נדרשת בה ריבונות תשתיתית וביטחונית מלאה. יש ליצור רצף תשתיות לאומי, כבישים, רכבת ושדה תעופה (בבקעת הורקניה) , לעודד הרחבות יישובים בעדיפות גבוהה, במקביל יש לסגור פרצות קרקעיות חדשות באמצעות רישום והסדרה, יש לטפל בהשלמת המכשול במקומות פרוצים, כל אלו הינם מימוש ריבונות במעשה. לא די רק בהצהרה מדינית. צריך לבצע שלטון תשתיות, שלטון תכנון ושלטון אכיפה והם הביטוי המעשי לריבונות.
בנוסף ישראל חייבת להתערב באופן אקטיבי בנושא תכני החינוך והסרת כל התכנים הבעייתיים והמסיתים, גם זה מצריך תמריץ כספי, ופיקוח הדוק ואכיפה כולל סגירת מוסדות בעת הצורך, יש להתייחס לזה כמו למעצר טרור ואמל"ח ולא פחות מכך.
נדבך משלים הוא בחינת מודל הגירה מרצון בתמורה הוגנת לנכסים. מי שאינו מעוניין להישאר תחת כללי משילות אזרחית ישראלית יקבל מסגרת יציאה מסודרת, המבוססת על הערכת שווי שקופה, נאמנויות, אימותי בעלות ונוטריון, הניסיון במזרח ירושלים מלמד כי שחקנים פרטיים הצליחו במקומות מסוימים לייצר שינוי בעלויות בנכסים ולהאיץ יציאה מרצון בהיקפים ניכרים, כפי שאירע בשלוחה המרכזית של הכפר סילוואן הסמוך להר הבית. אם עמותה אזרחית הצליחה שם, מדינה תוכל ליישם מודל בפיילוטים מובחנים. המפתח הוא רצון ושוק חופשי, פיצוי הוגן ודרך נוחה ליציאה.
כדי שהמהלך יחזיק לאורך זמן יש לשנות דיסקט באופן מערכתי, להקצות כח אדם ייעודי ומקצועי לעניין ותכלול מערכות לטובת אפקטיביות מירבית באופן מושכל ובהעברת סמכויות דה פקטו מהרשות הפלסטינית לניהול ישראלי בצורה מושכלת ואחראית.
ניתן לקרוא את התוכנית המלאה להחלת הריבונות באתר מכון ארגמן של המרכז לחרות, תחת הכותרת "סדר יום אסטרטגי חדש לישראל".
הכותב שימש כיועץ לענייני התיישבות תחת שרי הביטחון משה (בוגי) יעלון, אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו וכיועץ לשר הביטחון נפתלי בנט לענייני שטחי C