אגדה ערבית עתיקה מספרת על שייח' זקן שניסה לנמנם תחת עץ תאנה. הילדים בשכונה הפריעו את מנוחתו, והוא, כדי להיפטר מהם, שלח אותם "לבית פלוני שמחלק 'חילוון'" - ממתקים לרגל חגיגה מקומית.
הילדים הסתלקו, אבל כעבור רגע אמר הזקן לעצמו: "שם מחלקים ממתקים - ואני יושב פה?!"
בימים אלה נראה שגם אנחנו הפכנו לזקן ההוא. מישהו סיפר שיש כאן חגיגת ניצחון - אז הלכנו לבדוק. הרמטכ"ל הכריז ש"ניצחנו את חמאס", חמאס ערך עצרות ניצחון על ישראל, ובכל מקום כולם חוגגים. רק דבר אחד חסר: האמת.
האמת, למרבה הצער, הפכה כמעט לא רלוונטית. היא קיימת - אבל נדחקה לשולי השיח. אם רוב העולם מאמין שישראל מבצעת "רצח עם", וש"הפלסטינים תמימים", אז מי כאן באמת השתגע?
המציאות כיום מוכתבת בהינף מקלדת או סרטון קצרצר. מספיק רגע - כדי להכתיב "אמת" חדשה. בעולם כזה, גם אם ישראל נלחמת על חייה מול אויב אכזרי - זה לא משנה. הכל עניין של נרטיב.
במציאות הזו גם נשיא ארה"ב לשעבר, דונלד טראמפ, "קנה" לעצמו חתיכת שלום ברבע מחיר, ועם קצת מזל - גם פרס נובל. בישראל, הרמטכ"ל וראש הממשלה חוגגים במקביל. "יום חג", ממש כפל מבצעים.
ובתווך - יש את הקול השפוי. למשל ח"כ עמית הלוי, שמדבר על כך שניצחון נראה אחרת. אך קולו נשמע כקול קורא במדבר. כי העולם שקוע במציאות מדומיינת, און-ליין, אינסטנט, שזזה בקצב הפיד.
אז מה כן אפשר לעשות? לדבר על מה שנשכח. לדבר על עולם שיש בו ערכים יציבים, אמת נצחית, עוגן רוחני. דווקא עכשיו, כשהכל מתפרק ומתנדנד - א-להים חוזר לשיח הציבורי. ולא במקרה. כי בעידן של פלסטלינה מוסרית ולוחות זמנים משתנים - האדם מחפש קרקע יציבה.
גם נשיא ארה"ב טראמפ מדבר על א-להים. מדבר בערגה, לא פעם ולא פעמיים. אז אולי גם אנחנו, עם ה', נפסיק להתבייש ונחזור לדבר על האמת. לא זו שמתכתבת עם הטרנדים, אלא זו שעמדה ותעמוד - לנצח.