הדברים האלה נכתבים בשלהי תחושת החגיגיות של ההסכם, רגע לפני מה שנראה כחידוש המלחמה.
אותם אנשים שעמדו בפנים קפואות בזמן שכולם התרגשו מחזרתו של שליט, מודאגים גם היום. זה לא שמדובר באנשים שלא מבינים שחשוב להחזיר כל אחד הביתה. וזה אפילו לא רק כי מחבלים משוחררים חוזרים לטרור. זה הרבה יותר עמוק מזה.
הם ראו כיצד ישראל הפנתה עורף לייעוד שלה תמורת החזרתו של חייל.
האנשים המודאגים של אז לא דמיינו את הטבח של שמחת תורה, אבל הם ידעו גם ידעו, שכל עוד החטופה הראשונה נשארה שם, משהו לא טוב יחזור ויקרה לנו. שוב ושוב. עד שנחלץ אותה.
האם אפשר היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים
אחד העקרונות האמוניים הכי קשים לתפיסה במוח האנושי הוא היכן עובר הקו בין התוכניות האלוקיות אל מול הבחירות שאנחנו עושים.
היו לא מעט דרכים ותזמונים להשמיד ולתקוף את איראן. זאת שהתרחשה בפועל הייתה רק אחת מהן. גם להשמיד את חיזבאללה היו לנו לא מעט הזדמנויות שיכולנו לממש. יכולנו לגרום לכך שחיזבאללה לא היה צובר את הכוח שהגיע אליו. אבל בחרנו בדרך המאוד מסוימת שהתרחשה סביב אירוע הביפרים שטלטל את העולם.
זה גם נכון שכל תסריט כזה בסוף מתגלגל לטובה, אבל חשוב מאוד לזכור שגם מה שהתרחש לטובה לא בהכרח היה התרחיש הטוב מכולם.
הקב"ה בשום אופן לא מותיר לנו בחירה בכל הקשור להגעה אל היעדים. אבל לגבי הדרכים? הכל פתוח.
קשה לאדם לתפוס איזה מרחב עצום הקדוש ברוך הוא מותיר לו בבחירת הדרך.
בדיוק כמו שחרף כל ההתנגדויות טרום השיבה לציון, היה ברור שבסוף נהיה חייבים להגיע אל ארץ ישראל. כך לא נוכל לחמוק מהפיכתה של עזה ליהודית. וגם נהיה חייבים בשלב מסוים להקים בית מקדש. נרצה או לא - נצטרך לכונן כאן מערכת חוקים שתוודא שהגליל יהיה יהודי יותר. כל זה אינו נתון לבחירתנו.
אבל על השאלה כמה שנים נצטרך להסתובב במדבר ובים וכמה תחנות נעבור בדרך, כמה מחירים וכמה שיעורים נצטרך לעבור - את זה רק הבחירות שלנו יעצבו.
באופן הזה אנחנו רגילים להסתכל על האסונות שפוקדים אותנו כאל גזירה אלוקית בזמן שבכלל לא בטוח שזה נכון. אפילו השואה, מפלצתית ואלוקית ככל שהייתה, לא בהכרח הייתה גזירת גורל אלא במידה רבה מאוד תוצר של בחירות היסטוריות שעשינו. אין אפשרות לעשות את החשבונות האלה, אבל באותה מידה גם אי אפשר לברוח מהחלק שלנו בעיצוב ההיסטוריה הקשה הזאת. האם היינו חייבים לעבור את הטירוף האנושי של השואה כדי שנכריז על הקמת מדינה שלוש שנים אחריה? לא בטוח.
19 שנים בלבד אחרי הקמת המדינה ה' נתן לנו את הר הבית ואת יהודה ושומרון. האם יכולנו להקים כבר אז התיישבות ולהחיל ריבונות, מבלי לעבור ייסורים כל כך גדולים לאורך כמעט שישים שנים שכוללים טרור, והתנתקות ואוסלו ופיגועים? קשה לדעת. האם מלחמת יום הכיפורים הייתה הכרחית? זה תלוי בכל כך הרבה בחירות של כל כך הרבה קבוצות בעם הזה. בכמה חרדים היו לוקחים חלק. בכמה דתיים לאומיים היו יותר דומיננטיים. בכמה החילוניים היו נשארים מחוברים למקורות.
מה שבטוח הוא שאין רק דרך אחת להגיע אל היעדים האלה.
גם בלי קמפיין
ולכן מאוד חשוב לזכור במיוחד ברגעים היפים האלה, שיש להם נטייה לגרום לנו לנוח טרם עת על זרי דפנה, שנותרה עוד חטופה בחולות החרבים של עזה.
חבל עזה היא החטופה הראשונה ולכן גם זאת שתהיה החטופה האחרונה. הסיבה היחידה שהיא בינתיים נותרה מאחור היא כי אף אחד לא עושה בעבורה קמפיין. עוד לא היה אף קמפיינר דתי לאומי אמיץ שידבר על חבל עזה ועל האהבה והגעגועים אליה ועד כמה אין לנו שום אפשרות לחמוק מהחיבור אליה.
לא קמו מספיק אנשי תורה, מנהיגים פוליטיים וכנראה גם סתם אזרחים שדיברו עליה כאחות קטנה שאין שום אפשרות להמשיך קדימה בלי להחזיר אותה אלינו.
כי המסרים של אהבת הארץ וגעגועים ומוסריות נתפסים אצלנו במוח כקולוניאליזם תאב קרקעות ולא כעם השב לארצו כדי לגאול את העולם ממוסריות מפלצתית שאוחזת בו.
אז הארכנו לעצמנו את הדרך בעוד כמה שנים ועוד כמה סבבים ועוד כמה הרוגים והפנינו מבטנו שוב, בפעם המי יודע כמה, מהחטופה הראשונה.
ואז הגיע טבח גדול וכואב ואיתו עוד מאתיים חטופים! והנה אנחנו מסיימים את הסבב, הוצאנו אותם והפננו אליה שוב את הגב.
אז נכון שבדרך, בגלל כל הטעויות שלנו, נגאלנו מעוד כמה איוולות של עצמנו: מצאנו בתוכנו סוף סוף את האומץ לממש את תוכניות התקיפה באיראן, והיום האימה שפיתחנו לעצמנו מחיזבאללה נראית לנו כמו הזיה של ילדים בגן. ואיזו קומת אמונה גדולה נבנתה בעם ישראל. ואילו דיבורים מדהימים מביאים איתם החטופים מתוך החושך. מדהים מה שהולדנו מכל הרוע. אבל רגע, האם היינו חייבים לעבור את כל זה בשביל זה?
אנחנו כן יכולים לדעת שמי שזכה להבין שעזה היא חלק מהחזון של אלוקים, צריך להגיד את זה בקול ברור. בתוך השיח הישראלי ולעולם כולו. כדי לוודא שלפחות אנחנו עושים את החלק הקטן שלנו כדי שהדרך לא תתארך שוב.
היה יכול להיות נחמד אם היה גם תקציב לקמפיין עם מיצגים ושלטי חוצות על עזה יהודית ולמה זה הדבר הכי מוסרי לעולם כולו, כולל יחצ"נים שייצרו אסטרטגיה ושורת מרואיינים רהוטים וכו'. אבל האמת שגם אם נסתפק בפשוט להביא את זה לשיח באומץ - מנהיגי הימין, כמו גם כל אחד מאיתנו, האנשים הפשוטים בשיחות שאנחנו עורכים בעבודה וברחוב - זה יכול לחולל הרבה מאוד לדרך שבה החזון הזה יתממש.
להצבת היעד הזה של עזה יהודית בכל שלב במלחמה היה ערך עצום לא רק ברמה האסטרטגית אלא גם ברמה הטקטית. הצבת היעד הזה היה משפיע אפילו על שיטת הלחימה שהלכה והתעצבה תוך כדי תנועה בלית ברירה - משיטת הפשיטות הכירורגית ועד להשמדה מוחלטת והרס המבנים שצמחה מהשטח, מהחיילים שהבינו לאורך כל הדרך מה אמור להיות היעד.
לחשוב איך היה נראה אפילו ההסכם שהיו מציעים לנו לסיום המלחמה אם היינו מפמפמים את היעד הזה מהיום הראשון של המתקפה. אבל האמת הכואבת היא שאפילו בימין לא היה מי שהציב את היעד של עזה יהודית. לקח יותר משנה עד שאנשי הימין הפוליטי דיברו על התיישבות בעזה. המקסימום שדובר הוא "מחיר טירטוריאלי" שצריך לגבות מהחמאס. אבל עזה היא לא מחיר ולא "בוץ", היא חלק מהתפקיד שלנו בעולם. אבל טוב מאוחר מאשר לעולם.
האם נגלגל את זה הלאה
זאת הזדמנות להגיד שיש עוד כמה חזונים מורדמים שהמציאות תובעת מאיתנו ונראה שאנחנו קצת מתרשלים עם המימוש שלהם ומגלגלים אותם לדור הבא.
במלחמה הזאת קיבלנו שוב, בפעם השלישית מאז קום המדינה, את התזכורת שזמנו של גבול הלבנון כפי שעיצבו אותו בסייקס-פיקו נגמר. וגבול הלבנון לא הולך להישאר כפי שהוא.
באופן שמפתיע אפילו את אנשי ארץ ישראל הכי שלימה במפה הפוליטית, קיבלנו איתות דומה גם מהגבול של סוריה. ממש כמו בששת הימים קיבלנו לידינו את השלב הבא. האם נכונו לנו גם כאן עוד שישים שנות הרפתקאות רעות עד שנהיה חייבים לקחת אחריות או שאולי הפעם נעשה את זה עם קצת יותר אהבה ורצון? מעצבן קצת אבל זה תלוי בנו.
עכשיו באמת - למי יש כוח להתעסק עם זה? גם לא לדתיים הלאומיים שבדרך כלל חמים על ענייני ארץ ישראל. בואו נסגור את כל האירוע הזה עם איזה הסכם סביר עם ג'וליאני האיסלאמיסט המובהק שברור שהוא בצד של הרעים, ונגלגל את זה הלאה לדור הבא.
הכלל שסגרנו עם אלוקים הוא שאנחנו לא יוזמים כיבוש אלא אם כן הוא רומז לנו שהגיעה העת. לא ברור איזה עוד רמז צריך עם מה שהתרחש עם סוריה.
ומי שחזה במה שהכינו החיזבאללה לתושבי הצפון, לא צריך לעסוק יותר ברמזים.
לייצר מדינאות שקשובה לחזון האלוקי המתממש בהדרגה זאת מלאכה שיוצא שאין הרבה אנשים שלוקחים על עצמם מחשש להישמע הזויים.
האם חלק מהילדים שלנו ימותו בגלל שהתרשלנו וגלגלנו את זה הלאה אליהם? יכול מאוד להיות שכן.
דרושה מדינאות תנ"כית משיחית
כאן בדיוק צריך ללמוד מהעזות שבה רעיונות של שקר נוקטים כשהם מחוללים קמפיינים משיחיים הפוכים מהמגמה הציונית. הם בביטחון גמור מחנכים אותנו לאורך שנים ובעקביות למסור חלקי מולדת לערבים שרוצים ברעתנו. משננים לנו רעיונות מוטרפים לחלוטין שתמורת חייל אחד אנחנו יכולים לעשות מהלכים שבהכרח יובילו לכך שילדנו ייחטפו ויישחטו בעתיד. מהם אנחנו צריכים ללמוד התמדה ועזות לומר רעיונות מדינאיים אסטרטגיים שלקוחים מהחזון של התנ"ך ודבר האלוקים.
היום זה אמור להיות אפילו קצת יותר קל, אחרי שהרעיונות האלה התגלו שוב ושוב כצודקים. זה לא יקל על ההתנגדות של מי שירצו להוציא אותנו הזויים. אבל זה אמור להקל על עצמנו לעמוד מולם בוטחים וזקופים ומתמידים.
אם הצלחנו לקצר את הדרך בטבח אחד פחות וחסכנו כמה עשרות לוחמים נופלים, זה שווה את זה.
המאמר מתפרסם השבת בעולם קטן