בגיל שבו עליתי לבית המדרש, רוב בני גילי עלו על מדים. בזמן שאני למדתי תורה, אחיי נשאו את חרב ההגנה על העם והמדינה.
השנים עברו, והבנתי ששליחות לעם ישראל אינה תפקיד אחד - היא דרך חיים, שיכולה להתממש בלימוד תורה, בעיצוב מדיניות, וגם בהגנה בשדה הקרב.
מרגע שעזבתי את עולם הישיבות, צעדתי דרך ארוכה. עבדתי בתפקידים שונים בלב העשייה הביטחונית והדיפלומטית של ישראל, ובכשלוש השנים האחרונות זכיתי לשמש כעוזרו המדיני של השר לעניינים אסטרטגיים, רון דרמר.
בתפקיד הזה הרגשתי את ליבה הפועם של מדינת ישראל וההיסטוריה היהודית: פגשתי שגרירים ושרי חוץ, סנאטורים וחברי קונגרס, אנשי תקשורת ומובילי דעת קהל. ראיתי מקרוב איך העולם מתבונן בנו - לעיתים בהערצה, לעיתים בתדהמה - איך עיניהם בורקות כשהם מדברים על מה שהקמנו כאן, על רוח העם שלנו, על העוצמה והנכסיות של ישראל במרחב סוער.
אבל מאחורי כל ההתפעלות הזו ידעתי בתוכי שהיכולת שלנו לדבר בגאווה על ישראל קיימת רק בזכות אותם צעירים וצעירות, לובשי מדים, שמגנים עליה בשדות ובגבולות - ובזכות הנופלים, שמסרו את חייהם כדי שנוכל לחיות כאן, חופשיים ובטוחים.
אלה הם חוקי ההיסטוריה כשזה נוגע לעם היהודי - אם לא נגן - נחדל מלהיות.
יותר מדי פעמים בעבר היינו בלי מגן: בפוגרומים באוקראינה, בפרהוד בעיראק, בעלילות הדם, בפרעות חברון של שנות ה־20 ובמחנות הריכוז באירופה של שנות ה־40. שוב ושוב - כשלא היה לנו כוח להגן על עצמנו, היינו טרף לצמאי הדם שסביבנו.
והיום - היום יש לנו מדינה. יש לנו צבא. יש לנו כוח מגן. ועלינו לעשות הכול כדי שלא נחזור להיות חסרי ישע - עכשיו זה בידיים שלנו. הפעם, בניגוד לעבר, אם עושים בנו פוגרום - 350 אלף חיילים ישראלים יוצאים להילחם.
היום, אני סוגר מעגל. אני נרגש לבשר שברגעים אלו אני מתגייס לצה"ל. להיות חלק מחוליה בשרשרת דורות שחלמו על הרגע הזה: עם בארצו, המגן על גורלו בעצמו.
אולי זה נדיר לעזוב הכול באמצע החיים וללבוש מדים, אבל אחרי שנים של עבודה מדינית, זהו שלב נוסף במסע אחד ארוך של שירות לעם ולמדינה.
זהו הגשמת חלום אישי, והגשמת חלומם של מאה דורות. 🇮🇱