החלטת בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, שקבעה כי ישראל לא סיפקה הוכחות מספקות לקשר ארגוני כולל בין אונר"א לחמאס ודרשה לאפשר את שובו של הארגון לפעול בעזה, התקבלה בישראל בזעם רב.
ד"ר עדי שורץ, עמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, מנתח את משמעויות הפסיקה ומצביע על מה שהוא רואה כטעות אסטרטגית עמוקה בניהול המערכה הישראלית נגד הסוכנות.
בראיון לערוץ 7 הוא מבהיר כי בעוד שלהחלטה עצמה אין תוקף מחייב, הנזק המצטבר שלה עלול להיות משמעותי. "באופן עקרוני ההחלטה הזו כמו חוות דעת קודמות היא החלטה שהיא לא מחייבת", מסביר ד"ר שורץ, "אבל כמובן שהיא מוסיפה לאווירה ולסביבה האנטי ישראלית שממילא קיימת בכל מוסדות האו"ם - ועלולה גם להשפיע על החלטות של מדינות אחרות".
באשר לשאלה כיצד בית הדין התעלם מההוכחות הרבות שהציגה ישראל על מעורבות עובדי אונר"א בטרור, שורץ טוען כי אין כלל מקום להפתעה.
לדעתו, בית הדין הוא חלק ממערכת משומנת היטב של גופים בינלאומיים שפועלים מתוך תפיסת עולם עוינת לישראל. "בית הדין הזה הוא חלק מתוך אותה תעשייה או סביבה עוינת לישראל, ולכן הציפייה שנגיע לתוצאה אחרת היא הייתה לא סבירה מלכתחילה. בכל האישומים שהוטחו כלפי ישראל בשנתיים האחרונות, יש תמימות דעים שלא תמיד חייבת להיתמך בעובדות, אלא לוקחת את האלמנט הפוליטי של מתקפה נגד ישראל ומשתמשת בחוות דעת משפטיות".
הביקורת המרכזית של ד"ר שורץ מופנית פנימה - אל האסטרטגיה הישראלית. לשיטתו, ישראל נפלה למלכודת שאונר"א טמנה לה במשך עשורים, כאשר התמקדה באופן בלעדי בהוכחת הקשר בין עובדי הסוכנות לבין ארגוני הטרור. הוא מסביר כי זוהי טקטיקה ותיקה של אונר"א, המוכרת עוד משנות ה-60, שלפיה הסוכנות מודה בקיומם של "תפוחים רקובים" בודדים, מבטיחה לטפל בהם נקודתית, ובכך מטהרת את הארגון כולו. "הטענה היא, 'אה, יכול להיות באמת שיש כמה תפוחים רקובים, אנחנו המומים לגלות שבאמת חלק מהאנשים שמקבלים שכר מאונר"א הם גם פעילי טרור, אבל אנחנו נדאג לזה שהם יפוטרו'. מעבר לכך הם תמיד אומרים שאונר"א עצמה היא 'בסדר'. זה בדיוק מה שהתרחש במקרה הזה".
בית הדין, לדבריו, אימץ את הנרטיב הזה במלואו: "ישראל לא עמדה בנטל, אז ישראל הוכיחה ש-10, 20, 50, פעילים של אונר"א הם טרוריסטים. אבל זה ארגון של 12 אלף פעילים. באים אנשי אונר"א ואומרים 'איך אתם מעיזים להאשים ארגון שלם בגלל כמה אנשים".
במקום המיקוד הצר הזה, סבור שורץ, ישראל הייתה צריכה לנהל מערכה שונה לחלוטין, כזו התוקפת את עצם קיומה של הסוכנות ואת מהותה. "אונר"א היא כלי פוליטי ולא באמת סוכנות פליטים. זו סוכנות מלחמה שנועדה לשרת את המשך הנרטיב הפלסטיני, שלפיו ליהודים אין זכות קיום כמדינה ריבונית בארץ ישראל". הוא מפרט כי הסוכנות עושה זאת באמצעות "ההגדרה המיוחדת" שלה לפליטות ובכך שהיא "לא מוחקת אף פעם פליטים אלא רק מוסיפה".
התמיכה הגורפת שלה זוכה אונר"א מגורמים כמזכ"ל האו"ם ובית הדין בהאג, היא חלק מאותה מערכה פוליטית. לכן, המתקפה הישראלית הייתה צריכה להיות לדידו "מתקפה רבתי, נגד כל הנרטיב הפלסטיני".
הוא לא מסתיר את דאגתו מכך שעם הזמן ישראל תשוב לעבוד עם אונר"א. "אני לא מאוד אופטימי. המערכת הישראלית ממילא נוטה לחפש תירוצים, למה להמשיך את הקיים. יש מחשבה ש'מה שהיה הוא שיהיה' וזו ממש הקונספציה של השישה באוקטובר. יש הרבה גורמים במערכת שמאוד היו רוצים לחזור למנגנונים הקודמים של הסיוע ולומר 'ניסינו, אבל כשלא עבדנו עם אונר"א הסתבכנו'. זה נכון שהפסיקה האחרונה לא מחייבת ואין דרך לאכוף אותה, אבל מדובר בחלק מאווירה שרציתי לקוות שלאחר השבעה באוקטובר לא נהיה בה - ואנחנו עדיין עמוק מדי בתוכה".