מלחמת התקומה - זה השם החדש שביקש ראש הממשלה להעניק למלחמה. ההחלטה הוצגה בפנינו בישיבת הממשלה ביום ראשון.
ראש הממשלה נימק את השם הראוי כל כך, למלחמה שהחלה מקריסה נוראה באותו יום מר ונמהר, והביאה אותנו, במאמץ עצום, במסירות ותעצומות נפש, ובניהול נכון של אתגרים מורכבים - להישגים מרשימים בכל הזירות, לריסוק ציר הרשע שנבנה נגדנו לאורך שנים רבות, ובמידה רבה למזרח תיכון חדש.
כל כך רציתי להסכים אתו, ולהצביע בעד, מתוך הצדעה לכל אלה שלקחו חלק בתקומה המופלאה הזו, והוקרה לעם הנפלא שלנו שידע לקום מתוך השבר הגדול, לעמוד מלוא קומתו מול אויביו, ולקומם את הריסותיו. באמת שרציתי להצביע בעד.
אבל לא יכולתי. לא יכולתי להצביע בעד, כי ידעתי שעוד לא הגענו אל התקומה המיוחלת. אנחנו ניצבים בצומת דרכים מכריע, ויתכן שדווקא בו ניפול שוב, ובמו ידינו נפנה עורף למטרות המלחמה שאנחנו הצבנו, ונחזיר את מדינת ישראל אל... השביעי באוקטובר. וכשעומדים בצומת כזה, ועדין לא ברור לאן באמת נפנה - אי אפשר להתהדר בשם הנפלא הזה: מלחמת התקומה.
כשהגיע תורי לדבר, הסברתי מדוע אצביע נגד. סיפרתי את סיפורו של ח"כ משה סלומון, חברי לסיעה, בן העדה האתיופית, שכשנולד לא קראו לו בשם. כך נהוג אצלם. רק חודשים רבים לאחר מכן, אחרי שהוריו התבוננו בו ועמדו על טיבו וטבעו, החליטו שהשם המתאים הוא "משה". "אז איך קוראים לתינוק בינתיים?" - שאל ראש הממשלה. "התינוק" - השבתי.
כך גם ביחס למלחמה הזו - הוספתי - אנחנו עכשיו בצומת של צל"ש או טר"ש. מוקדם לקבוע מה שמה, כי עדין לא ברור אם נגיע לכל יעדיה, או שמא נמצא את עצמנו מוותרים עליהם, חלילה. אמנם כל מטרות המלחמה שלנו הוכנסו כאבני-יסוד לתכנית טראמפ, אבל בנקודת הזמן הזו ממש לא ברור כיצד יתממשו. בעיקר נכונים הדברים ביחד למטרת-העל של המלחמה "הסרת כל איום מעזה לעבר ישראל לאורך זמן רב". איך יתממש היעד הזה, אם נמצא את עצמנו מחליפים את החמאס בעזה - בחיילים טורקים, קטארים, או מצרים? הרי לא יצאנו למלחמה כדי להחליף איום אחד באיום אחר.
נכון לעכשיו, חמאס מושך זמן בשחרור חטופינו החללים, ובזמן הזה הוא מתחמש ומחזק את שלטונו, בניגוד מוחלט למטרות המלחמה שלנו, וגם למטרות המוצהרות של תכנית טראמפ. האם נשכיל לכפות עליו להניח את נשקו? או שנשלים עם הרמיסה הזו של ההסכם, ועם החזרה של חמאס אל המסלול המוביל ל"שביעי-באוקטובר"? ואיך נישא פנינו אל חיילינו, שמסרו נפשם למען המטרות שאנחנו הצבנו, אם חלילה ניסוג מהן? אנחנו בצומת, ואסור לנו לזלזל בהכרעות הרות-הגורל שלפנינו, וכבר להכתיר את המלחמה בשם הנפלא הזה, "תקומה", שאני מקווה בכל ליבי שאכן תהיה ראויה לו בסופו של יום.
בסופו של השבוע הזה, בישיבת הקבינט שהתקימה אתמול בערב, נוכחנו כולנו עד כמה משמעותי הצומת שאנו ניצבים בו, עד המה גדולים האיומים לסטיה נוראה ממטרות המלחמה שלנו, ההפך הגמור מהשמדת שלטונו של חמאס, מפירוז רצועת עזה, ומהסרת כל איום ממנה לעבר ישראל. האם נשכיל ונצליח להיאבק, גם בזירה המדינית, כדי להגיע ליעדים האלה? - כולי תקווה שכן. עבורי, כל עוד לא הגענו ליעדים אלה, המלחמה לא הסתימה, ולא ראויה לשם הנפלא "תקומה".
"ואני הנני מקים את-בריתי אתכם" - "שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה, עד שהבטיחו הקב"ה שלא לשחת העולם עוד, וכן עשה, ובאחרונה אמר לו: הנני מסכים לעשות קיום וחיזוק להבטחתי, ואתן לך אות" - בדברים אלה מציג רש"י את החשש הגדול של נח, שורד המבול, מפני מבול נוסף, ואת הצורך לקבל יותר מהבטחה, ממש אות-ברית, כדי לחזור בבטחה ללדת ילדים ולבנות חיים. שנתיים אחרי הטבח הנורא, "מבול אל-אקצא", גם אנחנו, ראשיה שריה ויועציה של המדינה האהובה שלנו, מחויבים לייצר עבור העם שלנו וודאות ברורה שלא יהיה עוד מבול, שלא יהיה עוד "שביעי באוקטובר", ושהמלחמה הזו לא היתה רק "עוד סבב". כל עוד לא עמדנו במשימתנו הזו, אל לנו להתהדר בשמות.
ביום רביעי השבוע, ציינו במליאת הכנסת את האזכרה לשר רחבעם זאבי הי"ד, שנרצח ע"י מחבלים, וממש נפל במילוי תפקידו. בדברים שנשאתי במליאה לזכרו, לא יכולתי שלא לשתף בסיפור הפרידה הקשה שלי מגנדי, שהיה עבורי מורה-דרך וידיד-אמת. גנדי ואני לא נפרדנו בטוב. שיחתנו האחרונה החלה כשיחת-טלפון שאני יזמתי, והתפתחה לויכוח קשה סביב השאלה האם עליו להישאר בממשלה, בה כיהן כשר התיירות, או לפרוש ממנה.
הרקע לויכוח היה החלטת הממשלה לסגת מגבעת אבו סנינה בחברון, הגבעה שמול ביתי, שממנה ירו עלינו, על כל תושבי הישוב היהודי בחברון, יום יום וכל היום. הממשלה החליטה להוריד את צה"ל מהגבעה הזו, ולהחזיר אותה לרשות הפלסטינית. עבורנו, זו היתה הפקרת חיינו ממש. בשלב הזה, כבר לא יכלו להיות לאף אחד אשליות שמהגבעה הזו לא ירו עלינו שוב. התקשרתי לגנדי, ואמרתי לו: אין לך מה לעשות בממשלה שמקבלת החלטה כזו, שמפקירה את חיינו. אתה חייב לפרוש. להפתעתי, גנדי לא היה בטוח שאני צודקת, וניסה להסביר לי, מנקודת מבטו, למה יועיל יותר שהוא דווקא ישאר בממשלה, כדי לנסות להשפיע מבפנים על דרכה.
אני זוכרת היטב איך בכיתי, זעקתי, ואמרתי לו: "גנדי, אתה הנציג שלנו שם, בממשלה, ואנחנו הנציגים שלך כאן, בחברון. וכשהממשלה שאתה חבר בה - מפקירה ביודעין את החיים שלנו, אתה לא יכול להישאר בה." אני זוכרת איך גנדי אמר, שלא בטוח, שיש מה לעשות ואיך להשפיע בתוך הממשלה, ושלא בטוח שההחלטה הזו, לרדת ולהוריד את צה"ל מגבעת אבו סנינא, זו ההחלטה שבגללה צריך לפרוש ובכך לוותר על השפעה בהחלטות הקריטיות הבאות. אני זוכרת היטב שהוא מאד התלבט.
את השיחה הקשה הזו סיימנו בטריקת טלפון. זה היה קשה מאד עבורי, כי אהבתי את גנדי, הערכתי אותו מאד, הייתי אסירת-תודה לו על פעולות רבות שביצע, ועל העמדות הברורות שהביע. מאד לא רציתי לצער אותו. אפילו כבר לא הייתי כל כך בטוחה שאני צודקת והוא לא. אבל אמרתי לעצמי: אנחנו חברים כאלה טובים. עוד יומיים אכנס אליו לכנסת, נשתה יחד קפה, נשלים. אולי הוא צדק, אולי אני צדקתי. יהיה בסדר...
לא זכינו, גנדי נרצח לפני שהספקנו להשלים... היום, כשאני שרה בממשלה אני מבינה וחווה כל כך הרבה פעמים, כולל בימים אלה, את החוויה הקשה הזו, את הדילמה הקורעת: האם ליישר קו? או להוביל קו? האם להשפיע מבפנים? או מבחוץ? גנדי התמודד עם השאלות הללו בגבורה, באצילות, בנאמנות גדולה, מתוך אמת פנימית שבערה בו והובילה אותו. מידי שנה, ביום האזכרה, כשאני מגיעה לחלקת הקבר שלו, אני מבקשת סליחה על המריבה ההיא, והשבוע עשיתי זאת במליאת הכנסת.
יהי זכרו של גנדי הי"ד ברוך, תהי דרכו נר לרגלנו, ויהי רצון שהקב"ה ישלח לנו עצה טובה ויסייע לנו למצוא את הדרך הנכונה, להסיר באמת כל סכנה, למנוע עוד מבול, למען עמנו וערי אלוקינו.