איך כשראיתי אותו לפני כמה שנים בישיבה התיכונית שלימדתי בה, הרגשתי שהפתיל שלי נשרף.
שוב פעם הוא נכנס לי לכיתה באיחור, בדיוק עד שכבר הצלחתי לאסוף את כל התלמידים שלי ועוד בנוסף לכול העיניים שלו היו ממש אדומות.
'מה נהיה עם הנער הנער הזה?' חשבתי לעצמי. 'למה הוא תמיד נראה כל כך ווירדוס והעיניים שלו אדומות? ההורים שלו לא שמעו על הגבלת זמן מסך? ומה הם בכלל רוצים ממני כמחנך אם הילד שלהם בטח צפה בכל מיני ערוצים ואתרים אל תוך הלילה...פלא שאחר כך הוא מעוך לגמרי בשיעור גמרא והוא לא קולט שום דבר ממה שאני אומר? אין, הילד הזה מחוק!'.
בהתחלה עוד התקשרתי להורים שלו ואמרתי להם שזה לא עסק ככה.
"תקשיבו, אני באמת לא יודע מה הולך ובוודאי לא רוצה להתערב לכם בשיקולים. אבל שיהיה לכם ברור. ככה אי אפשר ללמוד גמרא, אני מתכוון, אתם בכלל עוקבים אחרי התכנים שלו? רואים מה שהוא רואה? יש לכם מושג לאיזה אתרים הוא נכנס?".
שתיקה.
ואז אמא שלו הסבירה לי שאני לגמרי צודק והאמת שהיא בעצמה מחנכת ומכירה את כל מה שאני אומר, רק שכרגע הבית בטלטלה עקב זה שהאבא הדמנטי של בעלה ישן אצלם ולכן הם פשוט לא פנויים כרגע להתייחס לזה.
לאחר התייעצות עם היועצת החלטנו לשחרר ולרדת מהעניין. נו, מה באמת אפשר לעשות? זה לא שהמשטרה תבוא עכשיו ותעצור אותם על זה שהילד שלהם מגיע כמו זומבי לכיתה נכון?
אז שחררתי.
אבל בכל פעם שראיתי אותו הרגשתי מן תחושה מעורבת כזו של דחייה וחמלה: מצד אחד ברור שהוא לא אשם, מצד שני....למה אתה עושה את זה לעצמך?
פעם אחת שיתפתי בחדר מורים את החבר שלי והוא יעץ לי ללכת ושוב פעם לדבר איתו. הסברתי לו שכל מה שעשיתי לא עזר אבל הוא התעקש שאולי הפעם זה יהיה אחרת.
אז ניגשתי והזמנתי אותו בפעם המי יודע כמה לעוד שיחה והחלטתי שהפעם אני הולך להוריד את הכפפות ולהגיד לו הכול בפרצוף:
"תקשיב, אתה באמת דופק את עצמך כשאתה רואה טלוויזיה ואין לי עוד מושג מה, כל מיני תכנים שלא מתאימים לך עד לשעות המאוחרות בלילה".
הוא הסתכל אליי במבט העייף שלו ואמר לי: "למה אתה חושב שאני רואה טלוויזיה ומסתכל בדברים שלא מתאימים לי?".
"טוב" עניתי. "זה די פשוט. אתה מגיע כל בוקר לכיתה עם עיניים אדומות ואני מכיר מצויין את כל העניין של המסכים והמדיה בגלל ההרצאות והשיחות שאני מעביר לנוער, אז כנראה שאתה מגיע מאוחר בגלל שאתה צופה בטלוויזיה, באינטרנט ובווטסאפ".
הוא הסתכל אליי במבט עייף ואמר לי בפשטות:
"או שסבא שלי דמנטי ואף אחד מהאחים שלי לא הסכים שהוא ישן איתו ביחד בחדר ורק אני הסכמתי וסבא מעיר אותי באמצע הלילה כמה פעמים בשביל לעזור לו ללכת לשירותים. מה אתה אומר המורה, חשבת על זה?".
הלם.
הרגשתי שהאדמה פוערת את רגליה ואוכלת אותי. אלוהים ישמור, איך חשדתי בתלמיד המקסים הזה? איזה טיפש יצאתי?
כששיתפתי את אחת מהמחנכות היא שאלה אותי אם אני מכיר את מודל 'אפרת'. האמת שלא הכרתי. ואז היא הסבירה לי ש'אפרת' זה ראשי תיבות של 'אירוע-פרשנות-רגש-תגובה'.
ואז היא הוסיפה ש"מאז שהתחלתי ללמוד את המודל הזה לעומק, אני מרגישה שהחיים שלי השתנו לחלוטין. במקום לשפוט אנשים רק לפי הרגש, אני קודם כל מנסה לנשום, לעצור רגע ולהבין באופן מדויק יותר מה הסיכוי שאני באמת תופסת את המצב כמו שהוא ולא בצורה שגויה".
הקשבתי לה וזה נשמע לה גאוני. היא המשיכה:
"והמודל הזה של 'אפרת' הוא אחד מהכלים הגדולים ביותר שיצא לי להכיר לכל דבר: למורים, להורים, לתלמידים...למי לא?".
התנצלתי בפני אותו תלמיד וקיבלתי על עצמי מאז ללמוד לעומק את מודל 'אפרת':
כן, אני עדיין עושה שטויות והרבה פעמים יוצא לי לשפוט אנשים באופן שגוי לחלוטין עד כדי הזיה מוחלטת. ובכל זאת אני מרגיש שלאט לאט, יש גרף של צמיחה ויש יותר פעמים שבהם אני מוצא את עצמי במקום לפעול אינסטנקטיבית מהבטן, פועל מתוך מחשבה.
מודל 'אפרת'. אתם חייבים לנסות את זה ולדאוג לכך שגם הילדים שלכם יכירו את זה.