בבוקר ה-13 באוקטובר 2025, במהלך מתוכנן ומחושב מראש, ביצעה תנועת חמאס טקס ווירטואלי להשבת חטופים, בדמות שיחות ווידאו של החטופים למשפחותיהם בנוכחות אנשי חמאס.
טקס זה נועד מבחינת חמאס לשמש תחליף לטקס הרשמי שמנעו ממנה ישראל והמתווכות לקיים באופן פומבי ופיזי. שיחות הווידאו של פדויי השבי עם משפחותיהם - כשברקע ניצב איש חמאס המכתיב את הטון ומסגרת השיח - והחיוב האכזרי של בני המשפחות, להעביר את השיחות לתקשורת, מאפשרות לנו "להיכנס לראש של חמאס".
המסר המילולי והוויזואלי של השיחות, סיפקו עבור חמאס הנגדה בין הלהיטות - הבזויה לכאורה - של הצד הישראלי "לסיים כאן ומיד את הסבל", למול יכולתם של אנשי חמאס לשאת את הסבל לאורך זמן. כך הציגה התנועה, "סבר" (אורך רוח בערבית) ו"צומוד" (היאחזות איתנה בקרקע בערבית); תוך שמירה על מתינות, איפוק ושליטה עצמית גם במצבי לחץ. אחת מקרובות החטופים אמרה, במצוקתה, למרצחי חמאס "נעשה מה שתבקשו רק תשחררו אותם". כששמעתי זאת, ידעתי כי מבלי משים לב ודעת, היא סיפקה, במצוקתה הטבעית, את תמונת הניצחון שביקשה חמאס להעביר לקהל הפלסטיני.
בעיניה של חמאס, הישראלים הלהוטים וחלשי האופי, אינם בעלי עצבים מספקים והם נעדרים את האיתנות הדרושה למניעת סיפוקים מיידיים. זאת הואיל והישראלים הם אינם "כת של אוכלי מוות" אלא "עם חפץ חיים". לעומת הנרפות ומורך הלב שמייחסת חמאס לחברה הישראלית, הרי שבעיניה, הקהילה האסלאמית הפלסטינית הנחושה, יודעת כי המוות למען אללה (שהאדה) היא "הדלת לחיי הנצח האמיתיים" וכי השהיד מגיע לשיא מימושו האישי והזוגי בעת הקרבתו. לפיכך לא רק שאין היא חוששת מן המוות אלא מייחלת לו וכמהה אליו. הבחירה במוות על פני החיים הוא סוד קיסמה וכוחה של הקהילה הפלסטינית בראיית חמאס.
אלא, שלמגינת ליבה של חמאס, מסר תודעתי זה של התנועה אינו עולה בקנה אחד עם המציאות שנגלתה במרבית הקרבות בעזה, בהם נמנעו מחבלי הארגון מחתירה ממשית למגע מול חיילי צהל. בשעת המבחן האמיתית - בקרבות האש ולא למול מסכים ניידים בעת טקסי דמה ווירטואלים- היו אלו דווקא לוחמי צה"ל הגיבורים שהפגינו "סבר" ו"צומוד". יתרה מזו, החברה הישראלית הוכיחה פעם נוספת כי דווקא עובדת היות כלל חלקיה "חפצי חיים" מאפשרת לה חוסן, דבקות במטרה ואורך רוח.
כשהאומה העברית "חפצת החיים" מבקשת למפות את "העמיתים" למול "הטורפים" במאבקה ב"כת אוכלי המוות האמיתית"; סבורני כי רובם של הערבים אזרחי ישראל (ערביי 48') מהווים יותר "עמית" ופחות "טורף". איני מקל ראש באלו מקרבם שנוטלים חלק בטרור; איני מתכחש לחיבור המשפחתי והרגשי העמוק שלהם לערביי עזה המתבטא בשלל צורות, שצורמות לצד הישראלי-ציוני. יחד עם זאת, לאחר עיון מתמשך מעמיק ויסודי שערכתי בשיח הפנים ערבי בשפה הערבית של הערבים אזרחי ישראל בהשוואה לזה של ערביי מזרח ירושלים, יו"ש ועזה (ערביי 67'), איני יכול שלא להבחין בעומק התהום הרעיונית הפעורה בין שתי הקבוצות ביחס לטבח ה-7 באוקטובר. בעוד שערביי 67' נעים בין תמיכה בטבח לבין ערעור על חומרתו, הרי שרוב מכריע של ערביי 48' מגנים אותו ואת מבצעיו בתוקף.
הציבור הערבי בישראל מצוי בקונפליקט עמוק בין זהות ישראלית ופלסטינית, אך מגנה ברובו את טבח ה- 7 באוקטובר וטוען כי הוא מנוגד לערכי האסלאם ולאינטרס הפלסטיני; ציבור שחלק מדרשניו הדתיים, מקללים נמרצות במסגדיהם מעל הבמה המרכזית בפנים גלויות וללא חשש את אנשי חמאס; ציבור שסקרי דעת הקהל הנערכים בקרבו בצל המלחמה, מראים כי המקום הישראלי של זהותו דוחק בהדרגה את זה הפלסטיני; ציבור שמוקיע את הבודדים מקרבו שמצטרפים לדאע"ש; ציבור המייחל למשילות ואחריותיות ישראלית שתשים קץ לשפיכות הדמים הפנימית בשל הפשיעה הגואה. בעיניים ישראליות יש כאן הזדמנות חשובה להעמקת שותפות בין הרוב היהודי לערבים אזרחי ישראל בכלל תחומי החיים, באופן שייטיב עם שני הציבורים כאחד.
על אף פערי העמדות בין ערביי 48'; ערביי 67'; ומרצחי החמאס. ישנה סוגיה אחת בה הם תמימי דעים. ישראל "תקום ותיפול" בעיניים ערביות במידת נאמנותה ומחויבותה לעדות, הקהילות, השבטים והחמולות הערביות שניצבו לצידה בלחימה. בעיניים ערביות זו היא נקודת מבחן אדירה בחשיבותה למנהיגות הישראלית. הלחימה האחרונה הוכיחה פעם נוספת כי הבסת "כת אוכלי המוות" הג'האדיסטית מחייבת שותפות עם שחקנים פנים ערבים פרגמטים. הפקרה של שותפים אלו תפגע קשות בתפיסתה של ישראל כמעצמה בעיני הצד הג'האדיסטי ותסכל אפשרויות עתידיות נצרכות לשותפויות מסוג זה.
הכותב משמש כמנכ"ל מכון ירושלים למחקרי מדיניות. בעבר שימש כמנהל תוכנית החומש לחינוך במזרח ירושלים מטעם משרד החינוך ויועץ ראש העיר למזרח ירושלים