כשנפטר הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל לבית עולמו, לא הלכתי אחר מיטתו.
לא הייתי מסוגל; לא יכולתי למחול על המילים הקשות והפוגעניות שנאמרו כלאחר יד; ללוות לקבורה את מי שביקש לעקור כך את כבוד בית אבי.
אבל ביום המחרת, לימדתי בכיתה את ההקדמה לשו"ת יביע אומר חלק א', וכך מצאתי כתוב:
"אם המצא ימצא באחד מספרי אשר חיברתי עד הנה, ואשר אני עתיד לחבר בעזרת ה' יתברך, ביטויים קשים או סגנון חריף, הוא פליטת הקולמוס שלא מדעת הבעלים, והריני מבטלו בזה ביטול גמור ושלם.
והריני מגלה דעתי ומחשבתי שכל מחשבה ודיבור שאחשוב ואדבר ואכתוב, שהם נגד רצון השם יתברך ורצון יראיו, הרי הם בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר".
הרב עובדיה הבין שעשויות לצאת מפיו וקולמוסו מילים שאינן ראויות לו. הבין והצטער. יש ממשיכי דרכו שאימצו את הסגנון החריף אך שכחו לאמץ גם את הצער ואת החום ואת הרגישות. לכן חשוב כל כך לקבל דווקא מבני משפחתו את התזכורת לכך שמילים קשות או גסות הן תקלה, לא מקור לגאווה.