המכון למדיניות העם היהודי קיים כנס בנושא מערכת המשפט בישראל, כחלק מפעילותו לקידום יוזמת “החוקה הרזה” - פרויקט שמטרתו לגבש הסכמות רחבות על כללי המשחק בין רשויות השלטון בישראל, כבסיס ליציבות דמוקרטית ולצמצום הקיטוב הציבורי.
חוקה רזה, להבדיל מחוקה מלאה, עוסקת אך ורק בהיבטים הממשליים של החיים הלאומיים - בהגדרת הסמכויות של שלוש הרשויות (המחוקקת, המבצעת והשופטת) והיחסים ביניהן. היא אינה עוסקת בזהות המדינה או במגילת זכויות האדם, אלא מתמקדת בהסדרת חלוקת הכוח והאחריות, מתוך חתירה להסכמה לאומית רחבה.
במהלך הכנס חשף ה-JPPI התקדמות משמעותית בפרויקט וכי צוות המומחים המגוון, הפועל במסגרת המכון זה כשנתיים, הגיע להסכמות מהותיות על נושאים פרוצדורליים וניסוחים של חוקי יסוד - ובהם חוקי היסוד העוסקים בחקיקה, שפיטה והכנסת - וכעת עוסק בחוק יסוד הממשלה.
בכנס הזהיר השופט רון שפירא, נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה לשעבר, כי “הפרדת הרשויות בישראל לוקה בחסר, והרשות המבצעת שולטת במחוקקת וגם משפיעה על השופטת”. דבריו מצטרפים לעמדות שהושמעו לאורך היום ולקריאה רחבה להסדרת היחסים בין הרשויות באמצעות “חוקה רזה” - שתגדיר גבולות סמכות, עצמאות ואחריות הדדית.
הכנס עסק בשאלות היסוד של עצמאות מערכת המשפט בישראל: עד כמה צריכה המערכת להיות עצמאית, והאם העצמאות נדרשת רק במובן המהותי - או גם במובן המוסדי והתקציבי? כיצד נכון לאזן בין הרשות השופטת לבין שר המשפטים ומשרד האוצר?
נשיא המכון, פרופ’ ידידיה שטרן, אמר כי “החוקה הרזה היא כלי מעשי להתמודדות עם הקיטוב בחברה הישראלית. היא מאפשרת לנסח כללי משחק משותפים ולחזק את האמון הציבורי במוסדות השלטון. אנו קרובים להציג לציבור את ההסכמות שאליהן הגענו".
השופט בדימוס מיכאל שפיצר, מנהל בתי המשפט לשעבר, הציג תמונה עגומה של מערכת כבולה ועמוסה: “כ- 900 שופטים מטפלים מדי שנה בכ- 900 אלף תיקים, עם עוד כ- 3 מיליון בקשות וכמיליון דיונים. הנהלת בתי המשפט מתנהלת כמו משרד ממשלתי, אבל העצמאות שלה מוגבלת", לדבריו, “השר הממונה עומד בראש הוועדה לבחירת שופטים, קובע את מדיניות החירום, והחשב הוא איש משרד האוצר. המבנה הארגוני תלוי בנציבות שירות המדינה. התלות הזאת חונקת את המערכת".
אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר, הציגה גישה מאוזנת יותר: “הציבור זכאי לשירות משפטי יעיל כמו בכל תחום ציבורי אחר. המחשבה על תקציב עצמאי לגמרי למערכת, המנותק מהדרג הפוליטי, היא חלומות באספמיה. לפעמים הרצון לעצמאות תקציבית נובע מהרצון להשתחרר מביקורת מוצדקת.” פלמור הוסיפה כי “בעולם שבו אין תרבות פוליטית שמבינה את האיזון בין הרשויות, קשה לנהל שיח אמיתי על עצמאות מוסדית. האחריות לשירות המשפטי לאזרח היא גם אחריות פוליטית, והיא חייבת להישאר כזו.”
השופט רון שפירא, נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה לשעבר, התריע כי “הפרדת הרשויות בישראל לוקה בחסר, והרשות המבצעת שולטת במחוקקת וגם משפיעה על השופטת.” לדבריו, “מגבלות תקציב והיעדר מינויים משמשים מנופי לחץ על מערכת המשפט. השירות לציבור נפגע, והעצמאות השיפוטית מתערערת.”
שפירא הוסיף אמירה חריגה: “אני עוקב אחרי החלטות שיפוטיות, ונדמה לי שחלק מההחלטות, בעיקר בערכאות הנמוכות, מושפעות מהשאלה מה יקדם את השופט יותר. זאת תופעה בעייתית".
בהמשך דבריו קשר שפירא בין הבעיות שציין לבין הצורך ברפורמה חוקתית רחבה: “פתרון של חוקה רזה - או כל חוקה אחרת - חייב להביא בחשבון את עצמאות הרשויות. כיום הרשות השופטת תלויה ארגונית ותקציבית ברשות המבצעת, ואם זו לא משתפת פעולה, היא איננה יכולה לפעול בחופשיות. החוקה הרזה צריכה להגדיר באופן ברור את גבולות העצמאות של הרשות השופטת, להסדיר את תקציבה ואת סמכויותיה, ולאפשר לה לפעול באופן מקצועי ונטול תלות פוליטית". לדבריו, עיגון כזה בחוקה יאפשר לבתי המשפט לפעול ביעילות ולשקם את אמון הציבור.
נשיא המכון פרופ’ ידידיה שטרן סיכם: “הדיון במערכת המשפט הוא רק דוגמה לצורך עמוק יותר - ליצור שפה חוקתית משותפת לכל חלקי העם. חוקה רזה אינה סיום הוויכוח אלא הדרך לשוב ולנהל אותו מתוך כבוד והסכמה".