ככולם, אני נרגש עד דמעות מחזרתם הביתה של גיבורינו פדויי השבי, ומקבלת הפנים שרבים כל כך עשו להם, לאורך צמתי הדרך.
ואחרי שזה נאמר, ראוי לשאול בזהירות, מבלי לפגוע באיש, על הדתל"שים שבחבורה. חלקם, עד לפני החטיפה הנוראה, נחשבו, אולי בטעות, כפחות רצויים בקהילתם הדתית. רבים המבוגרים שחששו שהם יתנו דוגמה רעה לצעירים הדתיים בשכונה. חלקם החנו את הרכב בשבת מחוץ לשער, כדי להשתמש בו בשבת, וחלק מן הציבור סבר כי גם הם צריכים להיחשב כ-'מחוץ לשער'.
והנה, לפתע, מאות תושבים, חלקם 'תורניים' מאוד, שמחים שמחה אמיתית על שובם ומתאמצים לקבלם. וממילא עולה השאלה: האין בכך משום מסר מבולבל לשאר נערינו?
מה יש כאן? אפשרות ראשונה, יש כאן שני מסרים חינוכיים סותרים, ואיתם אנו חיים. אמנם הדבר מבלבל את הנוער, אך זו מציאותנו. אפשרות שנייה: אנו מקבלים אותם בשמחה ובהשתאות על עוצמתם ועל גבורתם בשבי, וללא קשר, היינו שמחים אילו גם שמרו שבת וכיוצא בזה. ואפשרות שלישית: אולי, כמו חלק גדול מהוריהם, עלינו לראות את האדם השלם, ולשמוח, גם כשהוא, ברוך ה', לא היה מעורב בחטיפה, על כל הטוב שיש בו. במילים פשוטות, עם כל המורכבות, אף עלינו לגדול.
ההתבטאות של אחת האימהות כי "אני אימא שלו ולכן אני ראיתי תמיד את כל הטוב שיש בו" מתארת מציאות קשה, שכן הוא מבטא, למעשה, קבלה בהכנעה ובהשלמה של העובדה ששכנים אחרים שפטו רק את המימד החיצוני, של מצוות 'בין אדם למקום', והעדיפו להרחיק את ילדיהם מהם.
אני משתף כאן בהרהורים, מבלי לערער במילימטר על השמחה העצומה בשובם של ילדינו הגיבורים. אך אולי, אף אנו צריכים לשוב? במה? זאת ועוד. אותם צעירים שהתרחקו מחלק מהמצוות 'בין אדם למקום', הם מאמינים גדולים ואידיאליסטים גדולים. הקושי של חלקם הוא בקיום מצוות מעשיות בין אדם למקום. במובן זה, לעיתים נדמה שאנו מיטיבים ללמוד את 'מאמר הדור', אך טרם זכינו לחיותו הלכה למעשה. והרי הוא פונה אף אלינו היום, וקורא להקרין את קיום המצוות המעשיות ולהאירן באור יקרות, באופן שמתאים לגודל הדור.
והחשיבה מובילה גם לכיוון הפוך: רבים מן השבים ינקוּ כוחות ממסורת ישראל בעת שביים. חלקם ביקשו, בעת שחרורם, לקיים מצווה זו או אחרת. במקביל, רַבִּים הם הדיווחים על בני נוער המוגדרים כחילוניים, שמשתתפים בסליחות או בהנחת תפילין, בהדלקת נרות או בקיום מצווה אחרת, ללא קשר למלחמה. ועוד לא דיברנו על שפע הדיווחים של גדודי לוחמים שקראו 'שמע ישראל' והקשיבו לדברי התעוררות אמוניים, לפני צאתם לקרב.
שני הדברים הללו יחד: קבלת הפנים של ציבור תורני את השבים שעד לא מכבר היו חלקית דחויים, בצד התעוררות לחיבוק של מסורת ישראל מצד פדויים או מצד בני נוער, מביאים למחשבות רבות.
יש שיאמרו שמתחת למעטפת החילונית, סגולת ישראל חיה וקיימת, ובעת צרה מתגלה ביתר שאת. אחרים יאמרו שאנו נתקלים בסוג של מסורתיות חדשה. הרי רוב מוחלט של האנשים (אלו וגם אלו) אינם מתכוונים 'לחזור בתשובה' מלאה אלא מתכוונים לינוק יותר ממסורת ישראל (אשר לא בכדי קראנו לו 'מסורת ישראל' ולא 'תורת ישראל'). בינתיים, כולנו מקבלים חומר למחשבה, עם שאלות רוחניות וחינוכיות כאחד.
לסיכום, נדמה כי כולנו יכולים ללמוד מן ההורים מחד גיסא, ומבני הנוער מאידך גיסא. ראשית, לראות תמיד את האדם השלם ולא רק חלק ממנו. לראות ולשמוח בדרך שהוא בוחר לגלם ערכים חיוביים שהלוואי והיינו מגלמים אותם גם אנו. שנית, לאמץ ממנו רק את הדברים הטובים, ולהמשיך בעצמי לחתור לחיים שלימים לאור התורה.
ושלישית, להבין שהמלחמה הקשה, ומחיריה הגבוהים, הולידו גם תהליכי עומק רוחניים, ואיש מאיתנו עדיין אינו יודע כיצד יצמיחו אותנו. אנו מאמינים כי פעמי המשיח נשמעים בפתח, ומשתדלים להיות ראויים לכך: הן ביחסינו החיובי לאחרים, והן בדרישות מעצמינו.
"ואמת והשלום אהבו".
הכותב הוא סמנכ"ל חינוך במרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא