דובי אוסטר, אביו של סרן איתן אוסטר הי"ד, שנפל בקרב גבורה בדרום לבנון לפני כשנה, מתייחס בראיון לערוץ 7 להשוואה שעולה לא פעם בין נפילתם של טובי בנינו לעקידת יצחק.
אוסטר מספר כי יומיים לאחר נפילתו של איתן, בראש השנה לפני כשנה, הזכיר החזן לפני תפילת מוסף את הקשר שבין עקידת יצחק לנפילתו של איתן. בסוף התפילה ביקש דובי את רשות הדיבור ואמר כי אמנם יש לא מעט לקחים מעקידת יצחק, אך איתן לא היה פאסיבי כפי שהיה יצחק אבינו בעקידתו, אלא אקטיבי - פעל בכל כוחו כדי להיות בראש הכוח בכניסה ללבנון, ולמעשה הוביל את הצבא כולו בזירה זו.
"זו הייתה הבחירה שלו", אומר דובי, "ולכן גם האחריות שלנו כהורים בהקשר זה מאוד מצומצמת. אמנם תמכנו במה שהוא רצה, אבל אין ספק שזה היה הרצון שלו והכישרון שלו".
אוסטר מוסיף ומספר כי יומיים לפני העלייה ללבנון נשאל איתן בידי אחיו על הצפוי להתבצע. איתן השיב שהצוות שלו קיבל משימה חיונית מאוד, וייתכן שלא ישוב ממנה. האח שאל אם לא נכון להחליף את הצוות שנבחר למשימה, מאחר שהוא עמד להשתחרר בתוך שבועיים. איתן קבע שהצוות שלו הוא המתאים ביותר לכך, לאחר אימונים ממושכים, ואין סיכוי שיתחלף עם צוות אחר.
"השיחה הזו מחדדת את ההבנה שאיתן היה מודע לסיכון, ובכל זאת בחר לעשות זאת באופן חד משמעי", אומר האב השכול.
עם זאת, הוא מוסיף ואומר כי ייתכן שתחושת האשמה המוטלת על כתפיו ועל כתפי הורים אחרים נובעת מעצם העובדה שאיתן וחבריו נאלצו להילחם. "חיזבאללה בנה כוחות כאלה בצפון וחמאס בנה כוחות כאלה בדרום, מתחת לאף שלנו. אף אחד לא יכול לומר שהוא לא ידע - כולנו ידענו, והיה לנו נוח לדחות את העימות הזה", הוא אומר.
עוד מוסיף דובי ומספר כי כבר בילדותו אמר איתן למשפחתו שהוא עוד יילחם נגד חיזבאללה, ובהמשך גם הדגיש שהוא רואה בכך זכות.
"איתן היה בלחימה מינואר 2024 ועד אוקטובר, שאז נהרג", מספר דובי. "הוא היה בלחימה רצופה בעזה ואחר כך גם בצפון. לא פעם החיילים שלו שאלו אותו איך הקב"ה נמצא באירוע הזה, והתשובה שלו הייתה שהנס של הדור שלו הוא לא נס של קריעת ים סוף - עזה לא תיקרע בפנינו - אבל הקב"ה נותן לנו את הזכות לעשות זאת בעצמנו. זה משהו שאלפיים שנה לא היה, והדור שלנו זכה לכך. הוא ידע לבטא את זה היטב, אבל זה מאפיין את כל הדור הזה".
דובי מספר כי בעוד משפחתו באה מרקע צבאי שהתמקד בטכנולוגיה ובמודיעין - כלומר, חיילי עורף - איתן בחר באפיק קרבי מתוך רצון להשפיע על רבים סביבו. מתוך כך הגיע לחטיבת הקומנדו ובהמשך לקצונה.
"פגשנו את החיילים שלו וראינו את ההשפעה שלו עליהם. היום יש ביניהם מי שהפכו למפקדים ולקצינים, וברור להם שהם הולכים בדרכו של איתן. מהבחינה הזו הוא הגשים את החזון והחלום שלו".
"איתן היה ילד מאוד חייכן ושמח, ילד רגיל ונחמד", אומר דובי. "מגיל צעיר היו לו פחדים מסוימים - הוא רצה לבדוק בלילה שהבית סגור ואין אנשים מסביב. אני משער שזה בעקבות הפיגועים שהיו בשומרון. זה היה משהו שמאוד הפריע לו, והתגובה שלנו כהורים הייתה לקבל את זה ולא להעביר עליו ביקורת. היינו עושים סיורים מסביב לבית כדי שיראה שהכול תקין. בשלב מסוים הוא הבין שהוא חייב להתקדם מהחשש הזה, והתחיל לישון עם סכין מטבח מתחת לכר. הוא הסביר לנו שהוא לוקח אחריות - ואם יקרה משהו, הוא יבוא ויהיה מוכן לטפל בזה בעצמו. זה איפשר לו להירגע".
בהמשך, מספר דובי, בכיתה ו' סיפרו חבריו שהמשפט שאפיין אותו היה: "אני רוצה, אני יכול".
"הוא הבין שכשהוא רוצה משהו - הוא יכול להתגבר על הרגשות הכי חזקים, כמו פחד, ולרתום אותם לדבר חיובי ולמשהו שנמצא בשליטה. בגיל מבוגר יותר, במלחמה, ראינו את זה בא לידי ביטוי".
עוד מספר אוסטר על בנו: "בגיל חמש כבר ידע לשיר את 'זמר הפלוגות' של אלתרמן. את הערכים שהובילו אותו כולנו מכירים - כבית ציוני דתי רגיל - אבל לכולנו קשה לממש את האידיאלים ולחיות לאורם. החיים לאורם של הערכים אפיינו את איתן. החיילים שהיו איתו סיפרו שכל מה שהוא דרש מהם - הוא עשה בעצמו, ואף יותר, בתנאים הקשים ביותר.
דוגמה לכך הייתה כשחזר מלחימה בעזה: אנחנו רצינו לפנק אותו, אבל הוא הרגיש שעזה מדרדרת את הגוף שלו מבחינת כושר כלוחם. לכן כבר ביום שישי בבוקר, מיד אחרי התפילה, הוא היה בחדר הכושר לשעה, ובמוצאי שבת יצא לריצת אינטרוואלים במקום לנוח או לבלות".
"הוא היה אדם מאוד חברותי, אבל הרגיש שבשעת מלחמה הגוף הוא חלק מהנשק שלך וצריך לשמור עליו. בהיבט המקצועיות הוא הגיע לרמות הגבוהות ביותר, וכך הפך לחייל הטוב ביותר באגוז, כפי שהגדיר אותו מפקד היחידה. אני מייחס את זה לקידוש ה' במובן מסוים, כי כשאתה מהווה דוגמה ויש לך כיפה על הראש - זה קידוש ה' אמיתי".
את דבריו חותם דובי אוסטר בסיפורה של העמותה שהוקמה לזכרו של איתן - עמותת "רוח איתן". "תפקידה העיקרי הוא להגיע לתלמידי י"ב ברחבי המדינה ולהעביר להם את המסרים והערכים של איתן. אנחנו כבר בתוך התהליך הזה", הוא אומר.
בנוסף הוא מוסיף כי כאב שכול, דברים נראים אחרת: "אני קורא לציבור לגשת למשפחות השכולות ולשוחח איתן - גם אם לא ממש יודעים מה לומר. טעות עדיפה מהתעלמות. גם הדבקת סטיקרים עם דברי הלוחמים והנופלים היא מעשה חשוב, שמנציח ומנכיח את הלוחמים. כך האמירה למשפחות השכולות היא שברכב הזה יושב מי שמכיר ומוקיר את תרומתם של הנופלים".