זה היה כמו מבצע צבאי לכל דבר ועניין. לנסוע עם הטרקטור בכבישי עפר עוקפים הרחק מעיניהם של החיילים, לחנות אותו במיקום מוסתר בקפל קרקע ולחצוב דרך של שלושה קילומטרים בלי שמישהו ישים לב בזמן אמת.
לילה לילה היה מגיע המפעיל עם רדת החשיכה, מתניע את הכלי ועם אורות מכובים או עמומים היה ממשיך בעבודה. עוד טרסה ועוד ואדי. סלאלום קצר כדי לשבור גובה וממשיכים הלאה במעלה ההר. בחורי הגרעין היו מאבטחים ושומרים, המפעיל היה עובד עד עלות השחר כדי לנצל כל דקה. פעם בכמה שעות היו עוצרים להפסקת קפה קצרה, בין ההרים השחורים מסביב שהתכסו בכל לילה בשכבת ערפל סמיכה ומבורכת שהסתירה בדממה את המהלכים ההיסטורים שהתרחשו בתוכה.
כך נחצבה לה הדרך, תרתי משמע, לאחד היעדים המשמעותיים ביותר שהושגו בשנה האחרונה במערכה על יהודה ושומרון. יעד שהיה נראה בלתי ריאלי בעליל עד לפני שנים ספורות גם לנועזים שבפעילי השטח, אולם נכבש לאחר מאבק עיקש ופתח פתח להישגים דרמטיים בהרבה שכבר נמצאים בהישג יד.
*************
כשנסגרו השערים בשבי שומרון ומבוא דותן בתום הגירוש נותר צפון השומרון מבודד ומרוחק. כדי להצליח להבקיע חזרה לחבל הארץ הזה, בחרו ראשי המטה שהוקם את הישוב חומש כיעד ראשוני בשל קרבתו היחסית ליתר יישובי השומרון שנותרו על תילם. הסיסמא שנבחרה הייתה "חומש תחילה", אך גם היעד הזה התברר כמשימה קשוחה ביותר. איך לשנע מים ואוכל למרחקים כאלה, איך לנסוע בכבישים נעדרי נוכחות צבאית כלשהי וכיצד בכלל להצליח לחיות באופן עצמאי מוקף בכפרים ערבים. אחרי מספר שנים הפכה הנוכחות היהודית בחומש לקבועה, אם כי כזאת שנדמתה לעיתים כקצה גבול היכולת. לשאנור היו מגיעים לזמן קצר אחת לכמה חודשים, בגנים וכדים היו עורכים גיחה לילית מהירה פעם בשנה במקרה הטוב ועל שאר מרחבי צפון השומרון העצומים נדמה היה שאיש לא חולם בכלל.
אבל כמו כל מהלך היסטורי שיצא לבסוף לפועל, מתברר שהיו גם היו מי שחלמו למרחקים וסירבו להרפות מחזונם גם כשהיה רחוק עדיין מביצוע. לפני כשלוש שנים חוסל מפקד גדוד הג'יהאד האסלאמי בג'בע - אחד מהכפרים בעמק שאנור שהפכו לקיני טרור אחרי הגירוש. לאחר החיסול, פרסמו בזרוע הצבאית של הארגון את תמונתו, בה נראה חמוש ברובה M16 על אחת מכיפות ההרים באזור. שיתפתי את התמונה בערוץ הווצאפ שלי, והופתעתי כשאחד החברים מישיבת חומש הגיב לי כעבור כמה דקות "היי, זה ברכס מזרחית אלינו. אני מזהה בוודאות". לא הבנתי, איך אתה מזהה, אתם מטיילים במקום הזה? ניסיתי להבין. "בטח, מסיירים שם כל הזמן", השיב. "אתה לא מבין מה הולך בהרים האלה. תקפוץ לכאן מתישהו, נצא לסיור, יפתחו לך העיניים". 3 שעות אחר כך כבר קיבלתי ממנו תמונה עומד במקום בו הצטלם המחבל, מניף בידו לאות ניצחון.
כך נודע לי לראשונה על חבורת הבחורים מישיבת חומש שהחליטה אחרי שנים של לימוד ופעילות בישיבה, שהגיע הזמן לפרוץ את הגבול הפיזי והתודעתי של כביש הביטחון הישן בישוב ולהביט הלאה מעבר לרכס ההרים.
*******
מי שהשתתף מאז הגירוש במאבקים להשבת הנוכחות היהודית לחומש זוכר מן הסתם את 2 המספרים הללו: 669 ו690. 2 כיפות הרים שקרויות על שם גובהן ונמצאות ממזרח ומצפון לישוב, כשחלקן בתוך שביל הביטחון הישן. במרבית הזמן התרכזה הנוכחות במיקום בו שכן הישוב בעבר, ולעיתים כשהיה צורך למשל להסתתר מפני כוחות צבא שנשלחו לפנות הרחיקו נדוד הבחורים עד לגבעות הללו שנמצאות במרחק של כ800 מטר אוירי מהישוב. כמי שהעביר בילדותו ימים רבים בחומש וסביבותיה מעולם לא יצא לי לתהות מה יש מאחורי כיפות ההרים האלה. בתפיסה הפשוטה סברנו שמן הסתם זהו שטח ערבי צפוף ועוין. אבל מסתבר שטעינו ושנים ארוכות חיכה לו אוצר בלום מתחת לאפנו.
ממזרח לגבעה 690 השתרע לו רכס ענק שזכה לשם "אבו יזיד" על שם קבר או אנדרטה ערבית ששוכנת בפסגתו. זהו רכס שחולש על האזור כולו, אך למרבה ההפתעה נותר ריק מבתים ערבים. בקצהו כבר אפשר לראות הכשרות אינטנסיביות וכבישים חדשים שנסללו בשנים האחרונות אולם בנייה ערבית טרם קרתה בשטח. ואם לא די בכך, מסתבר שחלקים עצומים מהרכס הוגדרו בהסכמי אוסלו כשטחי C כך שאפילו לפי חוקי המדינה האבסורדים ניתן להתיישב שם ללא שום בעיה.
את ההתיישבות ברכס הזה הציבה לה למטרה קבוצת הבחורים מהישיבה, וכבר הסתערה על השלב הראשון בדרך - כיבוש השטח ברגליים. כל יום ולעיתים פעמיים ביום יצאו לטיול רגלי או רכוב, להכיר כל אבן, להבין עד כמה לכפרים יש דריסת רגל בו ולשרטט איפה יהיה ניתן בעתיד לתקוע יתד. בעונת החריש שהגיעה זמן קצר לאחר מכן, כבר הביאו הבחורים טרקטור חקלאי למקום וחרשו כמה מהחלקות ברכס לקיים מה שנאמר "במקום בו תעבור המחרשה היהודית שם יעבור גבולנו". כדי למנוע פלישה ערבית נוספת, עברו הבחורים ללמוד באופן קבוע באוהל קטן במרומי גבעה 690 שצופה על רכס אבו יזיד, וכך שמרו על תגובה מיידית ומהירה במקום לגלות באיחור טראגי שבאגרים של הרש"פ כבר הציבו עובדות בשטח.
בגרעין ההתיישבות לא הסתפקו בזה והחליטו לעבור כבר לשלב הבא והקריטי לשליטה ברכס - פריצת כביש גישה שיאפשר הגעה נוחה וקלה למקום. הם אספו שקל לשקל כפשוטו, ארבעה-חמישה בחורי ישיבה, וביקשו שנגיע מבנימין עם הטרקטור שלנו להתחיל בהכשרת הדרך. זה היה אתגר לא פשוט. לחמוק איכשהו מהחיילים שהקיפו אז את חומש במסגרת המצור שהטיל האלוף פוקס, להצליח לעבוד בכל יום בלי להיחשף ולשוב הביתה לפנות בוקר לאגור כוחות ללילה הבא. לא פחות מ20 לילות עבדנו שם, עטופים בערפל בין ההרים הדוממים, כדי לפרוץ כביש עד לראש ההר שאורכו היה כשלושה קילומטרים. כשנגמרה הפריצה - הגיעה שלב סלילת הכורכר כדי שהעליות החדות בכביש יישארו עבירות שהייה מבצע בפני עצמה, למצוא קבלן עבודות עפר שיסכים להגיע עד לחור הזה, להרגיע את נהגי המשאיות אחרי שעל אחד מהם הושלך מטען חבלה בעליות לחומש וכמובן לשלם מחיר כמעט כפול על כל נגלה של חומר. פעמים רבות מדי ירד לכולנו הלב כשמשהו כמעט התפקשש, עד שבחסדי שמים ובניסים עצומים הפרוייקט עבר בהצלחה.
אחרי כמה חודשים של פעילות, לקבוצת הבחורים מחומש הצטרף הלל לנסקי - צעיר נמרץ ששהה עד אז באחת החוות בשומרון וחיפש את המשימה הקרבית הבאה. התוכנית שגובשה יחד הייתה שלנסקי יעלה לנקודה עם עדר וכמה נערים שיביא מבחוץ, וקבוצת הבחורים תשאר עדיין ללמוד בישיבה ותעניק גב בכל מה שצריך. לפני העלייה המתוכננת הוא קפץ אלי לרמת מגרון באחד הערבים, התייעץ, שאל וסיפר בעיניים בורקות על חלומו לבסס בראש רכס אבו יזיד נקודת התיישבות יהודית. חודש בלבד לאחר מכן נגדע החלום באיבו. הודעה מבוהלת שנשלחה באחת הקבוצות סיפרה על שוטר שירה מטווח קצר בארבעה נערים ששבו מהפגנה בסמוך לרמת גלעד. 2 מהם נפצעו במצב אנוש וקשה. אחד מהם היה הלל לנסקי.
יותר מ-7 יריות פילחו את האויר. הלל צנח לארץ, מדמם. יחד עם חבריו שניסו לטפל בו בשטח אמר שמע ישראל ווידוי כשהרגיש שאלו רגעיו האחרונים, והתחנן אליהם: "תשבעו לי שתקימו את הגבעה. תעשו מה שצריך, אבל הפרויקט הזה חייב לקרות". לקב"ה ככל הנראה היו תוכניות אחרות והוא החליט ששליחותו של הלל בעולם הזה עוד לא הסתיימה, אך בד בבד נקבע בשמים שעליו לעבור עוד מסע ייסורים ארוך בדרך. הלל לנסקי - הנער שחלם לרוץ על גבעות השומרון, נותר משותק ב2 רגליו מפגיעת הירי הקטלנית שפגעה בעמוד השדרה, ועובר בימים אלו טיפולים אינטנסיבים ויקרים אחרי שאלפי יהודים התגייסו כדי להשיב לו את היכולת לצעוד על רגליו.
*******
הירי בלנסקי וחבריו טלטל את חברי הגרעין שהמשיכו לקוות במשך חודשים שחברם יחלים ויעלה בעצמו אל ההר, אולם בסופו של דבר הגיעו להחלטה משותפת שיש לעלות כבר כעת בתפילה שזכותה של ארץ ישראל תסייע להלל להצטרף במהרה. לפני ארבעה חודשים, בתחילת חודש תמוז הם עלו לשטח - הפעם לא לסיור זמני אלא כדי להישאר. משפחה אחת שנענתה למשימה, כמה בחורים ועדר צאן. הם קבעו את מושבם בפסגת ההר בנקודה שצופה על המרחב לארבע רוחות השמים. לנקודת ההתיישבות קראו "שובה ישראל", על שמם של לוחמי צה"ל שובאל בן נתן וישראל יודקין הי"ד שנפלו במלחמה. בכפרים הסמוכים - בית אימרין מדרום וג'בע מצפון מיהרו להתריע מפני "השתלטות המתנחלים על רכס אבו יזיד", אבל לא ממש העזו לעשות משהו מעבר לכך.
לפני כחודש הצטרפה משפחה נוספת לנקודה, והתושבים כבר חולמים על היעדים הבאים. אם בעבר חומש היה אי בודד בשטח ערבי, כשצופים היום משובה ישראל מזרחה, אפשר לראות בחוש כיצד ניתן לייצר רצף יהודי מהרי בזק וגדיר בצפון בקעת הירדן, ועד ליישובי צפון השומרון. מי שיובילו את המהלך יצטרכו להבקיע גם לפסגות הרים שממוקמות בשטחי A וB, אך השנים האחרונות לימדו אותנו שחלוקת אוסלו הארורה כבר לא יותר מאות מתה. בנתיים כבישי האספלט שנסללו בצידו המזרחי של הרכס עומדים שוממים ומחכים לבתי הישוב העתידיים שיבנו, ואפילו בית הקפה של בית אימרין שנבנה למרגלות ההר כדי לעודד את ערביי האזור להגביר את נוכחותם במקום, ננטש.
אחרי ההצלחה בשובה ישראל, התביעה לתיקון פשע הגירוש צריכה להשתנות משיבה לארבע הישובים שפונו - לחזרה למרחבי צפון השומרון כולם. לא עוד יישובים מבודדים ומנותקים, אלא רצפי התיישבות איתנים לכל אורך השטח, בפסגות ההרים, בבקעת שאנור ובעמק יזרעאל הדרומי. 20 שנה כל דיבור על היאחזות בלב צפון השומרון העביר בגופנו פחד מיידי, שהתברר כמחסום תודעתי בלי ביסוס אמיתי. נכון, יהיו קשיים ואולי גם אתגרים ביטחוניים מפעם לפעם, אבל בכל מקום יש ועם פעילות נחושה הם נפתרים בנקל. אז חברים, תעלו חיוך על השפתיים ותאמינו שעם סייעתא דשמיא אפשר הכל. עם ישראל מנצח!