איציק בונצל, האיש שהפך לאחד הקולות הבולטים והנחושים ביותר בקרב המשפחות השכולות מאז השבעה באוקטובר, מתארח באולפן ערוץ 7 ומותח ביקורת חריפה על ההנהגה הפוליטית של הציבור הדתי-לאומי.

"ההנהגה של הכיפות הסרוגות, מכל המפלגות, מאוד מנגנת את ה'מה יפית'. הציבור הדתי לאומי ששילם מחיר כבד ביותר מלחמה סובל מהזנחה פושעת של נציגיו", אומר בונצל, חבר הנהלת 'פורום הגבורה' ששכל את בנו סמ"ר עמית ז"ל במהלך המלחמה.

הוא מביא כדוגמה את תשלומי ההורים הגבוהים למוסדות החינוך של הציונות הדתית ואת ההזנחה המתמשכת בטיפול בתשתיות ביהודה ושומרון ותוהה מדוע ש"ס במשך 30 שנים הביאה לציבור תומכיה הישגים שהציבור הדתי לאומי יכול להתקנא בהם.

לכן, הוא שוקל כניסה לחיים הפוליטיים, ייתכן שכבר לקראת הבחירות הבאות. "החיידק בוער בי, המשימות ידועות לי, אני לא רואה מישהו שיעשה את זה במקומי. אני מרגיש שאם לא אשלם את המחיר הכבד של הפיכה לנציג ציבור, לא אסלח לעצמי על כך".

הוא מודע למחיר האישי והמשפחתי, אך מרגיש דחיפות פנימית, שנובעת מזכרו של בנו. "עמית מנהל איתי דיאלוג כל הזמן ודוחף אותי בכל העשייה".

אחרי האובדן הקשה שחווה את הכוח להמשיך הוא שואב ממשפחתו ובמיוחד מרעייתו נועה, שהקימה את קבוצת "אנחנו לא אימהות שכולות, אנחנו אימהות שיכולות" ומילדיו. "כנראה שהכול מכוון מלמעלה וזו השליחות שלי", מדגיש בונצל.

את המאבק הנוכחי שלו הוא מנהל בשתי זירות. הראשונה שבהן היא הבטחה שהאחראים למחדל השבעה באוקטובר ישלמו מחיר. "אומרים לי שאני לא רואה בעיניים. אז אני רואה היטב ומה שנגלה לנגד עיני לא טוב ומחייב אותי, לאור האירוע הקשה שעברנו במשפחה ושעם ישראל עבר, לנסות להביא שינוי".

מבחינתו, לאחר שובם של החטופים, המשימה הלאומית הבוערת ביותר, היא מיצוי הדין עם האחראים. "צריך למצוא את האשמים והם צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח. לא יכול להיות שאנשים שאחראים לגרימת מוות ברשלנות, ימשיכו בחיים כאילו דבר לא קרה".

הוא מודע היטב להיסטוריה הישראלית של ועדות חקירה שלא הביאו לצעדים ממשיים ומזהיר כי ללא ענישה פלילית אמיתית, האסון הבא הוא רק עניין של זמן. "למה שרמטכ"ל או ראש אמ"ן בעתיד, בעוד עשרים או שלושים שנה, ייקח ברצינות אירוע, אם הוא יודע שלא ישלם שום מחיר?", הוא תוהה.

בונצל מזהה כי המאבק כעת הוא על בעיקר אופייה של ועדת החקירה. "יש קמפיין לגבי ועדת חקירה ממלכתית והנציגים שלנו ישנים ועלולים להפסיד. במקום זאת צריך לאמץ מודל של וועדה שיהיו בה נציגים פוליטיים במידה שווה לצד נציגי משפחות שכולות ומשפחות חטופים. לוועדה הזו צריכות להיות סמכויות ולא יכול להיות שהן יינתנו לשופטי בית המשפט העליון שהיו חלק ופסקו בעניינים הקשורים לנושאים שהשפיעו על המלחמה ועל באופן הלחימה".

המאבק השני שמנהל בונצל נוגע לזכויות המשפחות השכולות. "לצערי הרב גיליתי שהשכול בישראל, בניגוד למה שגדלנו והתחנכנו עליו, מסתכם ב-60 שניות של דקת דומיה. גיליתי תוהו ובוהו בזכויות של משפחות השכול. 60 אחוזים מתוך ההורים השכולים ממלחמת חרבות ברזל לא חזרו למקום העבודה. זה מספר מטורף. אין לכך שום התייחסות".

הבעיה, לדבריו, היא לא רק בחוק המיושן, אלא בריבוי הארגונים העוסקים בנושא. "יש כל כך הרבה גם ארגונים שעם השנים תפסו צדדים בתוך משפחת השכול, נציגי האלמנות, נציגי היתומים, נציגי האחים השכולים, יד לבנים, אור למשפחות, כל אחת מושכת לכיוון אחר ומי שסובל הן המשפחות".

הוא מצביע על שתי אוכלוסיות שקופות לחלוטין במערך הקיים: האחים השכולים והסבים והסבתות. בונצל גם מציע פתרון. "ישבתי וכתבתי חוק חדש, שמתקן את העוול, ומכיר באחים ויתומים בהגיעם לגיל 21 מאז קום המדינה ומאפשר להם טיפולים, סיוע ותנאים שייטיבו איתם".

החוק, לדבריו, קיבל את ברכת ראש הממשלה ועבר את ועדת השרים לחקיקה, אך כעת הוא תקוע. "ישנם אנשים מתוך הימין, הנושאים בתפקידים בכירים, ששמים לנו רגליים. זה כנראה נובע ממלחמות כבוד לא ענייניות".