בבית העלמין הצבאי במודיעין התקיימה היום (שישי) אזכרה במלאת שנתיים לנפילתו של סמ"ר עדי ליאון ז"ל, אשר נהרג בקרב בצפון רצועת עזה.
במהלך הטקס נשאה אימו, נורית ליאון, נאום אישי ומרגש על עומק השבר המשפחתי מאז נפילתו של הבן.
היא פתחה בדברים מצמררים: "פה במקום הזה לפני שנתיים בדיוק נפרדתי ממך, נפרדתי לעולמי עד. פה במקום הזה בדיוק, חיבקתי אותך בפעם האחרונה, פה במקום הזה בדיוק , אמרו לי 'שתם הטקס' ולא ברור לי איך לילד בן 20 יכול להגמר הטקס, איך משולחן של 5 הפכנו ל-4, איך מקבוצת הווטסאפ של עדידי וההורים נשארו רק ההורים ואיך והיא שקטה הקבוצה, כל כך שקטה".
בהמשך דבריה הביעה האם תחושות של פחד מאובדן זכרונו של הבן: "ואיזה פחד יש לי, פחד להשאר עם הזכרון לבד, פחד שנשכח, פחד שהזכרון שלנו יתעתע ולא נוכל לשחזר. שנתיים אנחנו נאחזים בכל פיסת זכרון, מסתכלים בכל תמונה בכל סרטון ומבינים שחדשים כאלה לא יהיו, מבינים איזה פחד שהבחור הזה עם החיוך הכובש ועם השיר בלב יהיה נחלת העבר".
ליאון קשרה בין הבטחות הדור שגדל אחרי מלחמת יום כיפור, לבין המחיר הכבד שמשפחתה שילמה: "אנחנו ההורים של שנת 73, הבטחנו יונה, הבטחנו עלה של זית, הבטחנו שלום בבית. הבטחנו לך, ילד של חורף שנת 2003. ואנחנו ההורים שנת 73 - את חלקנו לא קיימנו. ואתה עדידי שלי שילמת את המחיר".
האם התייחסה גם לרגעים הקשים של אמירת הקדיש והפרידה הבלתי נתפסת: "אומרים שיתגדל ויתקדש שמי רבא, כמה נורא זה לשמוע קדיש על הבן מפי האב, אבל ככה זה בעולם של הילדים של חורף שנת 2003, הם לא יגדלו יותר ולא יתקדשו יותר לעולם".
בסיום דבריה, הוסיפה האם נימה של תקווה, כשהיא יושבת ליד קבר בנה: "פעם כשהייתי מגיעה לבית הקברות, הייתי יוצאת וישר שוטפת ידיים, שלא ידבק בי חלילה איזה גורל אכזר. והיום, אני רק יושבת כאן לידך על הספסל ומקווה שמשהו ממך יעבור בסביבה - איזה ליטוף מהרוח, חיבוק מהשמש, איזה סימן מהיקום שיגיד לי, אני עדיין כאן".
"אבל עדידוש, מעפר הגעת, ולעפר תשוב. כשלפעמים בלב אני אומרת - מעפר הגעת ומעפר אנחנו נקום. נקום כי זו צוואתך, נקום כי ביקשת שנזכור, נקום כי יש לנו הרבה מה לתקן בשביל הבנות, נקום כדי שיזכרו שהיה כאן פעם ילד קסם אחד, עם חיוך שלא נגמר שהפך את השמיים ואת הארץ ושלח לנו קשת - כדי שנקום".