“שהכול אסור, הכול מותר” - אמירה ידועה, שחלה גם במקרה דנן.
בדיון על נושא הגיוס נדרשת אבחנה ברורה, שיכולה לסייע בבניית האמון בין חלקי החברה הישראלית השונים. ננסה לשרטט אותה:
מחד, התורה היא ערך חיינו ומקור המוסר והאינטלקט.
מי שתורתו אומנותו באמת, מחזיק ומוביל את האלונקה כמו חייל בשדה הקרב, וייחשב כנושא בנטל. לא נתעמק עתה בהגדרת "עזרת ישראל מיד צר" - היא אמנם רלוונטית מאוד, אך תחילה ננסה להסכים על התובנה הזו.
מאידך, מי שתורתו אינה אומנותו, גם אם הוא קובע עיתים לתורה ואף לומד חצי יום - לא ייחשב כנושא בנטל, ויחויב בגיוס. גם אם מדובר בנשוי טרי או בזוג צעיר עם ילד.
הקריאות לאי-גיוס גורף אינן רלוונטיות ואינן מתקבלות מול כלל הציבור, נוכח הצורך הביטחוני וההלכתי האמיתי.
מחיר ההשתמטות הגורפת כבד גם בתוך הציבור החרדי. כל התירוצים בדבר הקלקולים במהלך השירות - גם אם חלקם נכונים - ניתנים לפתרון כולל באמצעות הכנה ולימוד מתאימים לקראת השירות, ובאמצעות מסגרות מאפשרות. משקלם, לעומת פטור כולל לכולם, אינו רלוונטי, אינו מידתי, וגם אינו מתקבל במציאות חיינו.
ההסדר המוצע:
לא מכסות, ולא גיוס עיוור לכולם - כשם שאין מציאות של השתמטות גורפת לכולם.
הכרה ב”תורתו אומנותו” כנשיאה בנטל.
הכרה זו הינה אישית, במסגרת לימוד בישיבה, בכפוף לעמידה בתנאים מוגדרים, בשיתוף ובאחריות ראשי הישיבות, באופן אמין ומדווח - עד גיל 30.
כל מי שאינו בקטגוריה זו - מתגייס.
ניתן לבחון קיצור שירות ומסלול מותאם לאורח חייו (לכאורה קיימים מסלולים כאלה, וניתן לעבותם), אך קיימת חובה להתגייס, לעבור הכשרה, ולהיות כשיר ומשויך למערך המילואים.
לכאורה, זהו הסדר פשוט וברור.
הוא מכיר בחשיבות ובערכיות התורה, אך גם מבין את חשיבות הצבא והצורך בו כחלק אינטגרלי מחיינו ומאורח חיינו היהודי.
ככל שהתובנות הללו יאומצו - גם אם לא יובנו עד תומן - הן יהוו תשתית לדיון ולהסדרה מדויקת.
נקווה להרגעת הרוחות, וכדאי להגיע להסדר ברוח זו.