לקראת יום פטירת רחל אימנו נוהגים להציג אותה כדמות בעלת בכי וצער נצחיים. מכיוון שכך יש שמנסים לראות בה מודל של פסיביות וכניעה מול כוחות הרוע ("רחל מקשיבה לקולות שונים משלה" בשפת הפרוגרס).
בשנתיים האחרונות גויסה דמותה של רחל אימנו לקמפיין עסקת כניעה לאויב בכל מחיר ("ושבו בנים לגבולם" וכו').
רחל אכן סבלה מאד בחייה אולם היא מעולם לא נכנעה; היא הייתה לביאה. בעת הצורך - כדוגמת רחל מאופקים בזמנו - היא התמודדה עם הקושי באופן אקטיבי, מתוחכם ונחרץ; כך בתביעתה ליעקב "הבה לי בנים", וכך בגניבתה את "התרפים" של לבן; אביה הרמאי שהיתל בה ובמשפחתה "עשרת מונים".
חז"ל מסבירים שהיא חשפה לעין כל את השקר והחולשה ("רפיון") של עבודת האלילים. היא לא כרעה ברך לפני שום אליל, לא לתקשורת ולא לפ"צרית.
בניה של רחל נלחמים עד הסוף, בכל מקום ובכל רגע כדי להוליד חיים חדשים; גם כאשר הלידה גורמת להם למות ולהיקבר על "אֵם הדרך" - באמצע הדרך. הם נלחמים לחשוף את השקר של הרמאים והרשעים, מבחוץ ומבפנים.
רק בזכות המלחמה שלהם שבו חלק מהבנים לגבולם; רק בזכות החלומות שלהם אנו מנפצים את אלילי השקר; רק עקב התפילות שלהם רחל תמנע בסופו של דבר את קולה מבכי.
הרע יעבור, הטוב יתגבר, בעזרת ה'.