כשיצאתי ב-29 ליולי 2024 באופן ספונטני למחנה בית ליד, לא חשבתי הרבה. תלשתי את הדגל מהמרפסת, ונסעתי לשם בדהרה כמו רבים אחרים שנהרו למקום.
חצי שעה קודם לכן, החלו דיווחים על המעצר הבריוני של חיילי כוח 100 בשדה תימן. הסטרייפים במסמכי הטלוויזיה התמלאו בכותרות על חשד לאונס מזעזע. אבל למן הרגע הראשון העסק הרגיש מסריח מדי, ואותו חוש ישראלי בסיסי לחש שמשהו כאן לא מסתדר. כי הסיפור איננו רק האשמת החיילים, אלא על מערכת שלמה שאיבדה את היכולת להבחין בין אויב לאוהב.
כעת, לאחר הדחתה המבישה של הפצ"רית, האלופה יפעת תומר-ירושלמי, כבר ברור מה הרגשנו אז מבלי להסביר: שלא הצדק הניע את הפרשה הזו. ההדלפה המתוזמנת, הסיקור האחיד בכל הערוצים והציות של הפרקליטות הצבאית לקצב שהכתיבה התקשורת, הלהיטות להאשים חיילים עוד לפני שהעובדות נבדקו, ואותו שקט מצד המפקדים הבכירים - שידרו ריח חריף של תיאום. הציבור ראה כיצד מערכת שמזמן איבדה את הקשר לשדה הקרב ונבהלת מהדימוי שלה, מגיבה באגרסיביות דווקא כלפי מגיניו. ואת הניתוק והזיוף הזה הרחנו מקילומטרים.
אין דרך אחרת לתאר את התנהלות הפצ"רית וחבורת שומרי הסוד ביחידה שאמונה על החוק במערכת הצבאית, זולת מונחים השמורים להתנהלות של ארגון פשיעה: תצהיר כוזב לבג"ץ, הטעיה מכוונת של שני רמטכ"לים ושל שני שרי ביטחון, הדלפה יזומה של סרטון ערוך לתקשורת, שיבוש הליכי חקירה ומשיכת זמן שנועדה לקבור את האמת. ככל שנחשף עומק הריקבון, כך מתבהרת התמונה: מערכת שלמה שנשבתה בידי מוסר מדומה המבקש להחליש את עצמה מבפנים - גם במחיר רמיסת האמת והוקעת חיילים שנשלחו להגן עליה.
אלא שמי שרואה בפרשת שדה תימן תאונה נקודתית טועה. בשנים האחרונות נרקמת מול עינינו תרבות תבוסתנית שבה חלק מצמרת מערכת המשפט הצבאית והאזרחית רואה בכל פעולה התקפית פוטנציאל לחריגה, ובכך פועלת לרסן בשיטתיות את כוחה של ישראל אפילו בשעת לחימה. אותה יד שמנסחת "קווים אדומים" לחיילי צה"ל בעזה, היא היד שחתמה על תצהירים שקריים מתוך תפיסה שמעדיפה להגן על דימוי "נאור" בעיני העולם מאשר על כוח ההרתעה של ישראל. הטיוח העברייני של הפצ"רית, ומכתב ההתפטרות הפתלתל שלה, מוכיחים כי הסרטון לא נועד לחשוף אמת אלא לבלום מומנטום. שהרי אילו אלו העובדות, לא היה צריך להסתיר, להטעות ולשקר לציבור דווקא בשעה שבה הוא זקוק ללכידות; ולא לשפוך עוד דלק לעלילת הדם שנפוצה בעולם במקום לנסות לעצור אותה.
אין חולק כי חובה לחקור עד תום חשדות לפעולות שנעשו בניגוד לחוק, גם כשהן מופנים למחבלים שפלים שטבחו, אנסו ושרפו את אחינו. אלא שעצם ההדלפה, והאופן שבו נעשתה, הייתה פעולה חתרנית שנועדה לבלום מומנטום בלחימה, גם במחיר יצירת משבר אמון בין הציבור לצבא ובין הלוחמים למדינה. יחסי ההשחתה שבין הפרקליטות הצבאית לכלי התקשורת, שזרעו לא פעם לאורך המלחמה דמורליזציה ורוחות תבוסה, מבטאים ליקוי מאורות של קומץ שחושב שהוא יודעים מה טוב למדינה, ורואה בהחלשת ההנהגה וערעור רוח הלחימה דרך להשיב את ישראל ל"מסלול הנכון". לוחמי כוח 100 היו רק הקורבן המתוקשר והאמצעי הנוח במסע הזה.
החקירה נולדה כעלילת אינוס, וכשזו קרסה נולדה גרסה אלטרנטיבית על "שימוש בכוח לא סביר". כתב האישום אינו יודע לומר בבירור מי ביצע את המעשים שהוא עצמו מתאר. החיילים נחקרו, נלחצו, הוצעו להם עסקאות, אך לבינתיים איש מהם לא נשבר מול מערכת אדירה - שייתכן ויתברר בעתיד הקרוב כי היא זו שקורסת תחת שקריה.
וכמו תמיד, הציבור הישראלי הריח את האמת הרבה לפני שהתבהרה. האינסטינקט הבריא גרם לאנשים לצאת מהבתים, להניף דגלים, לעמוד מאחורי החיילים ולהזדעזע שוב מטשטוש ההבחנה בין אוהב לאויב. מהר מאוד הבין האזרח הפשוט כי הוא לא זקוק לדו"ח פנימי או ועדת בדיקה כדי להבין שלפני שהמערכת הזו מגינה על החוק, היא קודם כל מגינה על עצמה.
את ההליכים המשפטיים נגד לוחמי כוח 100 יש לעצור באופן מיידי עד לבירור מלא של שרשרת השקרים מצד מי שהכשירו את הטיוח, ולמצות את הדין עם מי שאמון על שמירת טוהר המידות. מערכת שהודתה בהדלפה, ששיקרה לבית המשפט ולדרג הצבאי והמדיני הבכיר, ושאיבדה כל אמון ציבורי - איבדה גם את זכותה לשפוט. כי במדינה מתוקנת, כל ראיה שנולדה מתוך עוולה נשארת עוולה.
בסוף, האינסטינקט שלנו צדק. חרף הניסיונות למסגר את התמיכה הספונטנית בלוחמים כאספסוף מוסת, נבער, צמא דם ומצפצף על החוק - הציבור הריח כבר אז שיש מי שמבקש לשבור את רוחם. הוא גם הבין שמדובר באותו מנגנון רקוב של "שמור לי ואשמור לך". אבל טוב לדעת שלא איבדנו את החוש הזה - החוש שמבחין, גם ברגעים החשוכים, מה ראוי להגן עליו. הטיפול בחולייה של המערכת לא יתרחש ביום אחד, אבל טוב לדעת שלא איבדנו את החוש הזה שמבחין על מה ראוי להגן.
הכותב הוא יועץ תקשורת במשרד "בלומברג תקשורת"