בימים שבהם ישראל ניצבת בפני הכרעות גורליות בדרום הרצועה, ומידע מודיעיני מצביע על כ-200 מחבלים חמושים של חמאס הלכודים באזור רפיח, ראוי להיזכר באחד הרגעים החזקים ביותר בתנ"ך - עימותו של הנביא עם המלך אחאב.
בספר מלכים א', פרק כ', פסוק מ"ב, נאמר:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה', יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת־אִישׁ חֵרְמִי מִיָּד, וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ, וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ."
הפסוק הזה מתאר את תגובת הנביא למלך אחאב ששחרר את בן-הדד מלך ארם - אויב מושבע של ישראל. הנביא מוכיח את אחאב על חמלתו הלא-במקומה: הקב"ה מסר בידו את האויב להשמדתו, אך המלך העדיף לנהוג ברחמים מדיניים במקום בצדק לאומי. התוצאה, קובע הנביא, היא מחיר דמים: "נפשך תחת נפשו, ועמך תחת עמו".
רחמים במקום מלחמה - חולשה במקום צדק
חז"ל ופרשני המקרא, בהם הרד"ק והמצודות, מסבירים כי "איש חרמי" פירושו אדם שעל פי רצון ה' נגזר עליו חורבן - מפני שהוא אויב מושבע לישראל, שאינו מבקש שלום אלא השמדתנו. שחרור אדם כזה איננו מעשה של מוסר, אלא של טעות מוסרית עמוקה: בלבוש של "חמלה" מסתתרת הפקרת החיים של חפים מפשע בעתיד.
גם בימינו, יש מי שקוראים לרסן, לעצור, "להתחשב" - כאילו מדובר בעימות עם שכנים, ולא בארגון רצחני שחטף, עינה, רצח ושרף נשים וילדים.
אבל הנביא מלמד: כאשר האויב נלכד בידך - זו שליחות אלוקית. אי מימוש השליחות הוא פשע מוסרי, לא רחמים.
אחריות של מלכות ישראל
מדינת ישראל היא, בראש ובראשונה, מלכות של אחריות לאומית.
כאשר 200 מחבלים חמושים נתפסים חיים, ואנו שוקלים "אם" לטפל בהם בתקיפות, עלינו לשוב לשורש התודעה המקראית:
אין שלום לרשע המבקש להשמידך.
אין מוסר בוויתור על הגנה עצמית.
אין צדק ברחמים על מי שבחר ברצח.
"נפשך תחת נפשו" - אזהרה לדורות
דברי הנביא לאחאב אינם סיפור היסטורי בלבד - הם קריאת השכמה לכל דור שבו מנהיגות עלולה להעדיף נוחות מדינית על אמת מוסרית.
שחרור אויבים מתוך חולשה לא רק מביא אבדן ביטחוני, אלא גם משדר לאויבינו שהעם היהודי איבד את בהירות הצדק שלו.
ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לשוב על טעותו של אחאב.
ה' מסר בידינו את הרשע כדי להשמיד את הרע מן הארץ, לא כדי לשחררו בשם "רחמים" מזויפים.
ומדינת ישראל - כמלכות שקמה בחסד ה' לאחר אלפיים שנות גלות - מחויבת ללמוד את הלקח הזה לעומקו.
הבחירה כעת, בדיוק כמו אז, איננה רק צבאית - היא מוסרית, אמונית וקיומית