בזמן שחיילי צה"ל נלחמים בגבורה, כאשר שבויים ממתינים לחילוץ במעמקי מנהרות האויב, וכשדם הנרצחים בשמחת תורה טרם יבש - יש מי שבחר להילחם דווקא באלו שמגינים עלינו.
הפרקליטות הצבאית, במקום לעמוד כחומה בצורה מול מתקפות השקר, עסוקה בהפצת סרטונים מבוימים שמכתימים את שמה של מדינת ישראל בשעת מלחמה. לא מגינה - אלא מדליפה. לא תומכת - אלא פוגעת.
זה לא רק מקומם. זה בלתי נתפס. כל ישראלי בריא בנפשו שואל: איך אפשר? באיזה צד נמצאת הפצר"ית שהתנהגה כאחרונת פעילות הBDS? האם זו בגידה? אילו היה מדובר בכסף או סחיטה - אולי היה הסבר. אבל כאן מדובר ברקבון ערכי עמוק, כזה שחייבים להצביע עליו ולקרוא לו בשמו.
המוסר היהודי - הוא מעקה שמונע נפילה. אכן, ההיסטוריה האנושית בכל העולם מוכיחה: מלחמות הן הרגעים האפלים ביותר של האנושות. מאז קין והבל, כשאדם אחד קם על אדם אחר להרגו, כשאדם אוחז בנשק, הגבולות המוסריים מיטשטשים. טבח, ביזה, אונס - אלו לא חריגים, אלא תוצאה של התפרקות ערכית בשדה הקרב מהעולם העתיק ועד ימינו אנו.
אבל עם ישראל שונה. במשך 3,000 שנות היסטוריה יהודית ומאה שנות ציונות אחרי הפסקה ארוכה של גלות, לא הידרדרנו לשפל הזה בשום מלחמה. המלחמות שלנו הן תמיד על הצדק: עזרת ישראל מיד צר, הגנה או כיבוש ארצנו לשם מילוי יעודנו הרוחני והעולמי, עשיית צדק או דין ברשעים, ולא לשם מילוי יצרים נמוכים של הרג, אונס או ביזה. למה? כי יש לנו תורה והלכה. יש לנו גדרים. יש לנו מוסר מלחמה יהודי. כמו אדם ההולך על שפת צוק - אם יש מעקה, הוא לא חושש. התורה היא המעקה שלנו.
אבל יש לנו בעיה הפוכה. בשם המוסר התפתחה מחלה אוטואימונית של פגיעה עצמית. בשם מוסר מנותק - פגיעה ארוכת שנים בלוחמים, וכבילת ידיהם וידי כל המערכת - עד לקריסתה המוחלטת בטבח שמיני עצרת.
הפצ"רית, שמייצגת את הרוח המעוותת הזו הפושה בכל המערכת המשפטית וחילחלה גם לצמרת הפיקוד, ל'רוח צה"ל' ואף לממשלות ישראל - פחדה להסתכל במראה ולומר: אני יהודיה. הפצר"ית ובג"ץ טוענים שהם פועלים מתוך חשש מ'המדרון החלקלק', שלא נהיה 'נאצים' חלילה. אבל האמת? הם מפחדים בעיקר מעצמם, מהיותם בני אדם חלולים ללא משענת מוסרית. כי כשמנותקים מהיהדות, מהמסורת, מרוח צה"ל האמיתית - ה'מוסר' הופך לרעיון מייסר, שביר, אוורירי, כזה שמתפורר ברוח הראשונה ולא עומד מול האנטישמיות העולמית והאיסלאם הרצחני. מכאן לפגיעה עצמית, שנאה עצמית והפיכת כל המערכת המשפטית למערכת רדיפת חיילי ישראל - הדרך קצרה.
התיקון והתשובה המידיים הם כמובן חיזוק המוסר היהודי, מלחמה לפי היהדות בדיני מצור והוראות פתיחה באש ומלחמה נגד קולקטיב ולא נגד מחבל בודד. זה נכון. אך התשובה העמוקה והמקיפה היא לחזק את הגדרים גם במחנה פנימה, "והיה מחניך קדוש". ארגון חותם ופורום נשות לוחמים למען קדושת המחנה עוסקים במשך כל המלחמה בגדרי הצניעות בצה"ל ושמירת ערכי המשפחה בתוך מחנות הצבא. הנושא הזה נראה מרוחק מהמלחמה - אבל הוא הלב של התשובה. מדוע?
על ציווי התורה הקדושה "ונשמרת מכל דבר רע - והיה מחניך קדוש", פירש הרמב"ן כבר לפני כ-800 שנה:
"והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב, ונשמרת מכל דבר רע." (רמב"ן דברים פרק כג)
די להיזכר שאותה פצ"רית היתה גם בתפקיד ההזוי והמוזר ביותר בצה"ל - יוהל"ם. יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר. תפקיד שכל תכליתו לערבב את המינים בצבא באיצטלא של 'קידום נשים' ולטשטש את ההבדל בין זכר לנקבה, עד כדי מימון ניתוחים לשינוי מין מתקציב הביטחון(!) במסווה של 'קידום להט"בים'. כך, הטישטוש המגדרי שלה הגיע מהר מאד גם לטישטוש מוסרי שלא מבדיל בין אויב לאוהב. בין מחבל לחייל צה"ל.
אם צה"ל רוצה להיות צבא יהודי, צבא מוסרי ומנצח, עליו להקפיד גם על מוסר לחימה יהודי וגם על מוסר יהודי אישי, ויותר מהאזרחות - על גדרי קדושה וצניעות ושפיות אנושית המכבדת את ההבדלים בין איש ואישה ואת היחס ביניהם. כי כשיש גדרים הלכתיים, כשיש דרך תורה - יש עוצמה פנימית אדירה. "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגויים." אין פחד ליפול. אין רדיפה עצמית. יש עמידה איתנה מול האויב - ומול מי שמנסה לערער מבפנים.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון חותם - מדינה יהודית על סדר היום