30 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון, ולא רק הוא, חזרו והעלו השבוע את נושא יחסי רבין עם מועצת יש"ע בתקופת הסכם אוסלו. חזרו והראו שוב את ההפגנות הסוערות, והציגו את היחסים כיחסי איבה שהסתיימו ברצח.
האמת קצת שונה. לכל אורך המשא ומתן על הסכם אוסלו ב' בקיץ תשנ"ה, 1995, התקיים בין רבין ומועצת יש"ע, שיתוף פעולה מבוסס על הבנה שקטה שעיקרה: מועצת יש"ע תיאבק בהסכם אוסלו ככל יכולתה, אולם תסייע לממשלה לשמור על אינטרסים חיוניים בתוך ההסכם. ראש הממשלה שולל אמנם בכל מאודו את השקפת העולם של מועצת יש"ע, אולם ישתמש בניסיון אנשיה, בידיעה שאין כמותם המכירים את השטח, למנוע נזקים מיותרים בהסכם.
שעה שבמערכת הביטחון שורטטו האופציות השונות של הנסיגה, השתוקקו במועצת יש"ע להזין עיניהם במפות המתוכננות, הן כדי להתכונן לצפוי, שלא להיות שוב מופתעים כמו בהסכם אוסלו א', והן כדי לנסות ולהציל ולו במעט ממה שניתן, בהנחה שאת התהליך כולו לא ניתן לעצור.
מערכת הקשרים המסועפת בין ראשי המתיישבים לקציני צה"ל, ולגורמי מקצועיים במשרד הביטחון, אפשרה לכמה מחברי מועצת יש"ע "להציץ" מעת לעת בקטעים של המפות המתגבשות. אבל זה לא סיפק אותם. הם רצו להבין "בגדול" מה הולך להתבצע באזורי מגוריהם.
למרות שנוכח שאין כראשי המתיישבים המכירים את השטח, דחה רבין באותה פגישה את בקשתם לראות את המפות לפני הצגתם בפני אש"ף. "אפילו שרי הממשלה לא ראו את המפות" אמר להם בגילוי לב באחת הפגישות. לא עזרה התחייבות נציגי יש"ע, שנציג אחד בלבד שלהם, שיהיה מוסכם גם על ראש-הממשלה, יראה את המפות, יתחייב שלא למסור את המידע הלאה, ורק יעיר את הערותיו על פי היכרותו את השטח והמציאות.
רבין סירב למרות שידע היטב, שנציגי יש"ע הם שמנעו טעויות מביכות, שמכיני המפות כמעט והכשילו אותו בהן. כך היה למשל בעת תיכנון תוואי הכביש החדש להר עיבל, אחד האתרים האסטרטגיים החיוניים ביותר שיישאר בשליטת צה"ל. במפה אחת נכלל קטע מהתוואי המתוכנן בשטח "חום", זה שיימסר לשליטה פלשתינית מלאה. אלמלא היה מזכ"ל אמנה זאב חבר מגלה את הטעות על סמך מידע שהגיע אליו, היתה התחבורה הצבאית להר עיבל עוברת בשטח פלשתיני טהור.
המפנה חל בעקבות שיחה שערך הרב יואל בן-נון עם ראש לשכתו של רבין, איתן הבר. "יש בינינו ויכוח עקרוני ולא נטשטש אותו" - הסביר בן-נון להבר - "אבל למה לכם לצרף לתוכו עוד נקודות חיכוך שאפשר למנוע. תראו את המפות לנציג אחד משלנו, ואנחנו מתחייבים שדבר לא ידלוף החוצה".
הבר הלך עם הבקשה לרבין - וחזר עם תשובה חיובית. נציג אחד, פעם אחת - בלי שום דליפות.
לא הייתה מחלוקת מי האיש שייבחר לכך: מזכ"ל "אמנה", זאב חבר. האדם היחיד ששבילי יש"ע נהירים לו יותר משבילי ביתו.
רבין התקשר לאלוף פיקוד המרכז אילן בירן עם הנחיה ברורה: "תראה לזמביש את המפות ובמידה שהדבר אפשרי תקבל את כל ההערות שישמיע".
באחד מימי חודש אוגוסט 1995, בעיצומו של המו"מ עם הפלשתינים, הגיע זמביש לפיקוד המרכז. אלוף הפיקוד אילן בירן פרס למולו מפה בגודל של 1:50,000 והחל מרצה בפניו על תוכנית ההיערכות מחדש. זמביש, שהגיע ללא כל מסמכים או כלי עזר, רק עם אביזר העבודה העיקרי שלו - ראשו ומוחו - בחן בקפדנות את המפות, והחל להשמיע הערותיו. לא כולן התקבלו, וחלקן נדחו על הסף בטענה שמדובר ברמת החלטה שלא ניתן לשנותה. הצעות אחרות התקבלו במקום, כמו הערתו שאזור התעשיה של אל-בירה מתוכנן על תוואי כביש עוקף רמאללה, בין בית-אל לעפרה.
היו דברים שהסבו לו קורת רוח, ככל שניתן היה לחוש "נחת" מהמפה המזעזעת של אוסלו ב': במפה קודמת ראה כי כל השטח שבין כביש חוצה-שומרון לכביש קלקיליה-שכם מתוכנן להיות גוש צהוב גדול. כעת הבחין שהגוש הזה פורק לנקודות צהובות מבודדות, כדי שלא לפגוע בצפיפות ההתיישבות היהודית באזור זה. גם כביש חוצה שומרון בחלקו המזרחי, מצומת תפוח מזרחה, אמור היה לעבור בתוך שטח צהוב, חיבור של גוש תלפית עם גוש עקרבה. גם החיבור הזה פורק. הדוגמאות הללו העידו על ניצחון תפיסת שמירת "עורקי החיים" של אלוף אילן בירן - כבישים עוקפים שיאפשרו תנועת המתיישבים ללא הפרעה, בלי לפגוש שוטרים פלשתינים. מציאות שקיימת כבר מעל 30 שנה.
אילו היה הסכם העקרונות - שיכונה לימים "הסכם אוסלו א'" - מתבצע ככתבו וכלשונו, לא היה שום יישוב יהודי יכול להמשיך ולהתקיים ביהודה ושומרון. על פי הסכם העקרונות, המרחב כולו אמור היה להיות שטח פלשתיני, כשהיישובים מצויים בתוכו כאיים מבודדים, כל יישוב בפני עצמו.
הסכם אוסלו א' היה הסכם עקרונות בלבד, אשר אמור היה להיות מתורגם להסכמי ביצוע. כשיצחק רבין הבין את המשמעות החמורה של ההסכם, פעל לתקנו בהסכמים הבאים, הסכמי הביצוע. הסכם הביצוע הראשון, הסכם עזה-יריחו, היה "מיקצה שיפורים" של הסכם אוסלו א'. המרחב בחבל עזה אמנם נשאר פלשתיני, אולם לראשונה נקבע עקרון הגושים. רוב היישובים היהודיים - למעט נצרים וכפר-דרום - נשארו בתוך גוש ישראלי, מחוץ לשטח האוטונומיה.
הסכם הביצוע השני, הסכם אוסלו ב', היה "מיקצה שיפורים" מאד משמעותי של הסכם עזה-יריחו. המרחב נשאר ישראלי, ובתוכו גושים פלשתיניים. מצב הפוך למה שנקבע בהסכם העקרונות. כל "עורקי החיים" החיוניים כל-כך להמשך החיים השיגרתיים של היישובים היהודיים - כבישים, קווי חשמל, קווי טלפון, צינורות מים, צינורות ביוב, ועוד - נשארו בשליטה ישראלית.
והכבישים העוקפים, בסופו של דבר, היו זריקת עידוד רצינית להתיישבות ביהודה ושומרון. הם קירבו את יישובי הפריפריה למרכזים העירוניים - בעיקר סביב ירושלים.
ניצחון ההתיישבות בהסכם אוסלו
בשמאל הישראלי לא הצליחו להבין איך קרה שאחת המטרות הבלתי-מוצהרות של רוקחי תהליך אוסלו - ליצור ביש"ע מציאות כל-כך לא סימפטית, של מובלעות יהודיות נצורות בתוך מרחב פלשתיני, שיביאו לעזיבה המונית של המתנחלים - קרסה לחלוטין. במקום שהמתיישבים היהודיים פשוט יקחו את הרגליים ויברחו, כפי שהאמינו ביילין וחבורתו, מספרם גדל עוד ועוד.
מפת אוסלו ב' הוכתבה בסופו של דבר על ידי ההתיישבות היהודית הודות לאלוף אילן בירן, ש"שיגע" את המטכ"ל עם "עורקי החיים" שלו, ואף אחד לא הבין איזה "ג'וק" נכנס לו לראש. עומד וצורח מראש כל גג "עורקי חיים, עורקי חיים" ומעכב את התקדמות התהליך המדיני, עד שלא נכללו כל "עורקי החיים" שלו בשליטה הישראלית כי עורקי החיים הללו היו התנאי להמשך קיום ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון.
הסכם אוסלו אמור היה לסמל את ניצחון הציונות-המדינית (הרצל, ז'בוטינסקי, שמעון פרס) על הציונות-המעשית (רוטשילד, תנועת העבודה, גוש-אמונים). בפועל, כאשר הגיע ההסכם לידי ביצוע, קרה מה שהיה בכל תולדות המפעל הציוני: הציונות-המעשית - ההתיישבות - שוב ניצחה את הציונות-המדינית.