רונן נאוטרה, אביו של סרן עומר נאוטרה ז"ל שגופתו הוחזרה מידי חמאס בעזה, נשא הערב (שני) הצהרה וסיפר על הרגעים של סגירת המעגל.
"אחרי יותר משנתיים, צוות וולקן 3 סיים את המשמרת שלו. אחרי יותר משנתיים של כאב, תקווה וחוסר ודאות - הבן שלנו, סרן עומר מקסים נאוטרה ז"ל, סופסוף חזר הביתה. הביתה שהוא בחר. הביתה שהוא נלחם עליו", פתח נאוטרה.
הוא סיפר כי "עומר נולד וגדל בניו יורק. הוא הגיע לישראל לשנת מכינה, ובחר להישאר. להתגייס. לשרת. להיות חלק. הוא הצטרף לגדוד 77 של חטיבה 7 - סער גולן, כחייל בודד דרך גרעין צבר. בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, כשפועל עם הצוות שלו להגנת יישובי העוטף, הוא נפצע קשה ונלקח לעזה. ב־1 בדצמבר 2024 צה"ל אישר את מותו, על סמך מודיעין ודאי. הוא היה בן 21 בלבד. שבוע לפני יום הולדתו ה־22".
"758 ימים חיינו בין תקווה לשיברון לב. היום עומר סופסוף בבית. הלילה הארוך שלנו נגמר, אבל הכאב לא ייעלם. הלב מרוסק, אבל יש הקלה. אנחנו יכולים סופסוף להביא את עומר למנוחתו האחרונה בארץ שאהב והגן עליה", הוסיף האב.
לדבריו "עומר היה מנהיג, אבל לפני הכול, אדם טוב; אופטימי, רואה את הטוב, לא מתלונן לעולם - תמיד זה שמרים, שמעודד, שמוצא את הדרך להקל על מי שסביבו. חברים ידעו שאפשר לפנות אליו בכל דבר. הוא תמיד היה שם, מלא חיים, עם חיוך, עם צחוק קטן, עם מילה טובה.
עם חוש הומור טבעי ושובבות עדינה שכבשו כל מקום שאליו הגיע. תמיד ידע להצחיק בלי מאמץ, להפיג מתח, להפוך רגע רגיל לרגע של אור. גם כשהיה חוזר מהשטח עייף וחסר שינה - הוא תמיד בחר להיות עם אנשים. והוא אהב חתולים. תמיד היה אפשר למצוא אחד נח עליו, בבסיס או בקיבוץ, כאילו גם הם הרגישו את הלב הטוב שבו. זה היה עומר - חם, מצחיק, נוכח, אמיתי. אבל עומר לא רק אהב את החיים, הוא האמין בשליחות. הוא ראה את עצמו חלק מגשר בין ישראל ליהדות העולם. הוא הבין שהעם שלנו אחד, בארץ ובתפוצות - ושחוסנה של ישראל תלוי בקשר הזה. הוא עזב חיים נוחים בארצות הברית, ובחר להיות כאן- לשרת, להגן, לתרום. עד נשימתו האחרונה הוא חשב על אחרים - על חייליו, על חבריו, על עמו. וכמה סמלי שהוא שב הביתה יחד עם חברו לצוות, עוז דניאל ז"ל", הדגיש האב.
"מאז אותו יום חיינו במציאות בלתי אפשרית. פחדנו לדעת, ופחדנו לא לדעת. כי בלי ודאות אין ריפוי, ובלי קבר, אין התחלה של אבל. ראינו משפחות אחרות מקבלות את יקיריהן חזרה לקבורה וראינו את הכאב, אבל גם את ההקלה שבידיעה. הבנו שגם לנו דרוש הרגע הזה - כדי להתחיל ללמוד איך לחיות עם האובדן. אבל יש עוד שמונה משפחות שעדיין ממתינות. עבורן, הספירה נמשכת. גם עבורן השעון חייב לעצור, גם עבורן דרוש סוף - גם אם הוא כואב. יש לנו הזדמנות היסטורית לסגור את הפרק הכואב הזה, ולא נבזבז אותה", סיכם.