האם זעקת העם, ובה גם עצרת התפילה ההמונית מיום חמישי האחרון, משולה לאותה "הכצעקתה" שהביאה להסרת הכפפות בשמיים - אז בסדום, וכעת בימינו?
פרשת "וירא", שנקרא בשבת, אינה רק סיפור חורבן קדום על סדום, אלא נבואה מתגשמת על גן עדן אנוכי שהפך את המשפט למעוות ואת האדישות לחוק יסוד. רוח סדום חיה וקיימת בקרב האליטות שלנו היום - בהתנהלות הציבורית והמשפטית כלפי לוחמים ובגזירות הגיוס.
אנו עדים לתופעה שבה קבוצות כוח - עיתונאים, משפטנים, בכירי ציבור ואחרים - משתמשים במעמדם לא כדי לשרת את האמת והצדק, אלא כדי לשמר את הסטטוס קוו הנוח להם. כשאנו רואים עיתונאים המתיימרים להיות "אבירי המוסר" של החברה ונחשפים בקבלת טובות הנאה שלא כדין (עיינו ערך חיים לוינסון), או ראש ארגון גדול המכריז כי הוא "א-פוליטי" ובפועל מתנהל פוליטית לכל דבר (עיינו ערך ארנון בר-דוד), מתגלה סדק עמוק באותנטיות. מה הם שונים מתרבות סדום שהייתה?
אך הצעקה הגדולה ביותר - זו שמטלטלת את אמות הסיפים - מגיעה דווקא מליבת הביטחון והמשפט. איך אפשר שלא לחוש שהמשפט המעוות של סדום חזר להלום בנו? כאשר פרקליטות צבאית מחליטה "לתפור" תיקים ללוחמים שפעלו במקום הקשה ביותר מול מפלצות אדם, וכאשר ההעדפה היא, לכאורה, לתת משקל יתר לטענות של זכויות מיעוט של נוח'בות על פני גיבורי כוח 100 שפעלו בחירוף נפש להגן על המדינה - זו אינה טעות בשיקול דעת. זוהי קביעת סדר עדיפויות מוסרי מעוות.
סדום מודרנית היא מציאות שבה המערכת פועלת כנגד אלה שמגנים עליה, רק כדי לשמר את "טוהר הדין" הפנימי שלה, בלי קשר לאמת המוסרית הלאומית. אותם כוחות, הכפופים לאותה רוח, קשורים בטבורם גם למאבק על חוק הגיוס - שם הפצ"רית והיועמ"שית ניצבו במרכז המערכה על דמותה הרוחנית של המדינה, כשהן מבקשות להטיל סנקציות על משפחות אברכים, לבטל הטבות בארנונה ובמעונות ועוד. טוב נו, צריך לבחור לאיזה מיעוט לעזור ולאיזה לא, חייבים איזון - לא?
אין זה מקרה שכל האירועים הללו מתרחשים דווקא ערב פרשת "וירא" ועניין סדום. הקב"ה כביכול הסיר את הכפפות ובא לומר לנו: "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי".
ומי יודע - אולי באמת ה"צעקה" שהכריעה את הכף, זו שהביאה את התפנית, הייתה אותה עצרת תפילה והמונית של מאות אלפים בירושלים ביום חמישי האחרון. עצרת שהייתה מענה רוחני לגזרות הגיוס ולהתנהלות המשפטית המאיימת על עולם התורה; עצרת ללא נאומים - רק תהילים ותפילה. אולי זעקתם של רבבות על גורל התורה, יחד עם זעקת הלוחמים על העוול, היא שהביאה להסרת הכפפות בשמיים. נראה שכבר מתחילים לראות את הפירות.
סדום נחרבה כי סירבה לחלוק את הטוב, כי סירבה להכיר בזולת, וכי עיוותה את המשפט. הגיע הזמן שעם ישראל יחדל להאמין ב"חוקי סדום" של העידן הנוכחי. מהחורבן המוסרי שאנו חווים - אל לנו להיחרב. נהפוך את חרבות חוסר האמון והאנוכיות לגן עדן עלי אדמות אמיתי, המבוסס על ערבות הדדית, על צדק אמיתי ללוחמים ועל דרישה לאחריות וליושרה בלתי מתפשרת מכל מי שנמצא בעמדת כוח ציבורית.
כמו ששר ישי ריבו ב"קול דודי":
"ואז יפוח היום, והשקר יתאדה, אז יצאו במחול כל אַיָּלוֹת השדה"
סדום הייתה לפני חורבנה גן עדן עלי אדמות, ולאחר החורבן - שממה ועזובה. אצלנו, התיקון ייראה אחרת. יש סיכוי טוב שלאחר ניקוי אורוות רציני, נחזור להיות גן עדן עלי אדמות - גם במהות הערכית והחברתית.