בכל פעם שאסון גדול מתרחש בישראל, אנחנו חוזרים לאותה נקודת פתיחה מוכרת: מי יחקור את האסון הנורא. זו שאלה בסיסית שעד היום לא למדנו להשיב עליה. פעם אחר פעם היא נוחתת לפתחן של המשפחות השכולות מצד אחד ושל מקבלי ההחלטות מצד שני ותמיד זה נגמר בעימות.
בחמש השנים האחרונות חוותה מדינת ישראל את האסון האזרחי הקשה ביותר מאז הקמתה - אסון מירון ואת האסון הביטחוני הקשה ביותר, השבעה באוקטובר. בשני המקרים, הדרישה המרכזית של חלק ניכר מהמשפחות השכולות הייתה אחת וברורה: למנות ועדת חקירה ממלכתית, בלתי תלויה, כזו שבה האחראים העיקריים לא יהיו אלה שיקבעו את זהות החוקרים. בכל פעם מחדש, הממשלה עושה כל שביכולתה, כדי למסמס דרישה זו.
כך קרה לנו אחרי אסון מירון, בליל ל"ג בעומר 2021, שבו נמחצו למוות 45 אנשים. הממשלה התנגדה לוועדת חקירה ממלכתית, התעלמה מדרישת בני משפחות הנספים לחקור את האסון ובמקביל לא הציעה שום אלטרנטיבה אחרת. חודש וחצי עמדו לרשותה למצוא פתרון, לקחת אחריות ולהכיר באשמה אך היא בחרה בדרך הצינית והקלה: לטייח ולהתעלם מדרישת המשפחות. רק כשהממשלה התחלפה, הוועדה הוקמה.
כבר חודשים שמתנהל הדיון סביב סוג ועדת החקירה שצריכה לחקור את מחדלי השבע באוקטובר. למרות הניסיון להמציא שיטות שונות ומשונות, בפועל יש רק שתי חלופות - ועדה ממלכתית, בלתי תלויה, שבראשה עומד שופט וממונה ע"י נשיא בית המשפט העליון או ועדה שממונה ע"י נבחרי הציבור.
אין ספק שלאסון כמו המתקפה הרצחנית של חמאס יש שורשים וגורמים רבים ומורכבים - החל מהמעגל הטקטי שלא זיהה בזמן וכלה במעגל האסטרטגי שבחר לחיות לצד החמאס עם היכולות הצבאיות שלו ופירש בצורה שגוייה את השקט היחסי לאורך שנים רבות. לגורמים האלו יש פנים ושמות - אנשי צבא וביטחון לצד פוליטיקאים ובכירים במערכת הציבורית, אנשים בשר ודם שטעו בשיקול הדעת וקראו בצורה מוטעית את המפה.
לצד כל אלו עומדת שאלת בית המשפט העליון והתערבותו בסוגיות ביטחון והשאלה האם התערבותו הייתה כה ברוטלית שהשפעתה מונעת ממנו לנהל את ועדת החקירה. גם לפני שהוקמה ועדת החקירה של אסון מירון, הועלתה בפנינו הטענה מצד הממשלה שבית המשפט לא יכול לחקור את האסון בשל פסילת הלאמת ההר, אך למרות זאת, מיד לאחר סיום עבודת הועדה הממשלה בחרה ליישר קו עם פסיקת בית המשפט ובכך שמטה את הקרקע תחת טענותיה שלה.
במהלך הוועדה, החקירה החלה מהמאקרו למיקרו וחזרה למאקרו, שלב אחר שלב ובמקצועיות רבה הועדה מצאה את הכשלים האינסופיים והגדולים שהביאו לאסון. הלב התכווץ בכל פעם שעד אחר עלה על דוכן העדים והסביר כמה תמרורי אזהרה היו בדרך והציג הוכחות עד כמה כל המערכות היו מודעות ובחרו שלא לעשות דבר.
מעל לכל בלטה תרבות רעה של טיוח, טמינת ראש בחול וזריקת אחריות האחד למשנהו. בהשוואה לשבעה באוקטובר, הגורמים העיקריים שהובילו נמצאים בטווח שבין הגופים הביטחוניים לבין מדיניות ותפיסת הביטחון של הממשלה, לצד קרעים חברתיים עמוקים שהתגברו סביב הרפורמה המשפטית והלכו והעמיקו בקיץ 2023.
גם אם הייתה התערבות של בתי המשפט במדיניות הביטחונית (שאין ספק שגם היא צריכה להיבדק), אלה בעיות מדרג נמוך המתגמדות אל מול הכשלים שהיו בטווח שבין הממשלה לגופים הביטחוניים. לכן, בהינתן החלופות הקיימות, אסור לתת לנחקרים העיקריים למנות את השופטים, בשום צורה או דרך - וזה הכלל הראשון.
דחפנו ושמחנו לראות שוועדת מירון פעלה בדלתיים פתוחות ובשקיפות כי הייתה לנו היכולת לעקוב, לשמוע ולבקר את כלל העדים ובסוף לבחור אם להאמין להמלצות. בדיוק כך נדרשת לפעול ועדת החקירה של שבעה באוקטובר, באופן גלוי ובדלתיים פתוחות.
השיח סביב ועדת חקירה לא נגמר סביב התערבותו והתעצמותו של בית המשפט העליון במדיניות הביטחונית, אלא נע סביב מי יהיו חברי הועדה וגם כאן ניתן ללמוד מניסיון העבר.
הועדה של מירון כמקרה בוחן, מנתה שלושה חברים שופטת, אל"מ ורב- כאשר שלושת הגורמים האלו עבדו יחד שכם אל שכם ובמטרה לשפר את המצב התקבלו החלטות נכונות ומדויקות שנטו לצד הימיני והחרדי יותר, על אף החששות שהיו טרם הקמת הועדה. כך לדוגמא החליטה הועדה להוציא את המשטרה מניהול ההילולה במירון (במעגל הראשון) והחליטה להציב במקומה סדרנים וסדרניות חרדים, בשל ההבנה שקיים מתח תמידי שקשה לגשרו, החלטה שלא הייתה יכולה להתקבל לולא היו ממנים את האנשים הנכונים, עם הדעות המגוונות והמקצועיות (ללא רצון לייצג אחראי כזה או אחר).
לצד כל אלו, ועדת חקירה אינה הפתרון המושלם, למרות שהיא הפתרון הנכון ביותר. חוסר השלמות נעוצה בשני מאפיינים עיקריים: התארכות הבדיקה ויישום ההמלצות. על התארכות הוועדה ניתן לגשר, הרבה תלוי בהיבטים לוגיסטיים, כמות העובדים מאחורי הקלעים, הגדרת תחומי האחריות ועוד.
אולם על יישום ההמלצות אמונה הממשלה והייעוץ המשפטי לממשלה. האחריות על יישום ההמלצות תלוי הרבה בנבחרי הציבור ובלחץ עליהם, שבמקרה הזה אמור להגיע ממי שדחף להקמתה, המשפחות השכולות. כמו-כן אי יישום ההמלצות יכול גם להגיע ממקומות לא צפויים. בוועדת החקירה לאסון מירון, עד עתה היועמ"שית נמנעת מלחדש את החקירות הפליליות עליהן המליצה הוועדה.
השאלה המעניינת ביותר היא לגבי האחראים וההמלצות אישיות, בייחוד עבור נבחרי ציבור וראשי מערכות ביטחוניות. לצערנו, צריך להכיר בעובדה שעד שיפורסמו מכתבי האזהרה, חלקם כבר יזוזו בין תפקידים. הוועדה תשקף ותטיל אחריות גם על אלו שינסו לחמוק ממנה. אבל מכיוון שהוועדה לרוב ממליצה, יכולים האחראים לצפצף על נטילת האחריות והציבור הוא זה שיצטרך לשפוט אותם. בכנסת האחרונה בחרו 64 ח"כים למנות כסמל שלטון את אמיר אוחנה, למרות שכבר בעת היבחרו לתפקיד קיבל מכתב אזהרה מוועדת מירון. הח"כים בחרו שלא לעשות כלום.
אם למדנו משהו ממירון, זה שמעבר לדו"ח החקירה נדרש שמנהיגי המדינה והיועצת המשפטית לממשלה יהיו מספיק אמיצים כדי גם ליישם אותו - כי עצם הקמת וועדת חקירה בלבד לא תמנע את האסון הבא.
הכותב איבד את אביו, הרב משה צרפתי ז"ל באסון מירון והיה מדורשי הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת האירוע