בחירתו של זוהררן ממדרני לראשות עיריית ניו יורק, אדם שאינו מסתיר את עוינותו למדינת ישראל ולחיילי צה"ל, אינה תופעה יחידה, אולם העובדה שחלק מתומכיו הבולטים היו יהודים - היא קריאה להתעוררות.
היא מעמידה מולנו את אחת התופעות העתיקות והכאובות בתולדות העם היהודי: שנאה עצמית המופנית פנימה.
לאורך ההיסטוריה פגשנו "יהודים ששונאים יהודים" כמעט בכל צומת גורלי. לעיתים היו אלו קולות מהשוליים ולעיתים דמויות שהחזיקו בעמדות השפעה גבוהות.
גם בישראל של השנים האחרונות ניתן לראות תופעה זו חוזרת ומתעצמת: חתימות על עצומות נגד המדינה, פעילות בינלאומית לחרם על חיילי צה"ל, דרישות לאמברגו נשק על ישראל - דווקא בעת לחימה להגנת אזרחיה.
ראינו אותה גם לאחרונה בעלילת הדם נגד חיילי צה"ל בשדה תימן. אותה שיטה: לערער את הלגיטימיות של ההגנה העצמית של העם היהודי - מבפנים. זו כבר אינה רק מלחמה מול אויב חיצוני. זו מערכה על הזהות.
האנטישמיות הישנה באה מבחוץ. האנטישמיות החדשה לעיתים מדברת עברית. היא מתעטפת בשיח מוסרי, קוסמופוליטי ו"נאור" - אך בפועל היא מכוונת אל ליבו של העם היהודי: לזכותו להיות, להגן על עצמו ולחיות כעם חופשי בארצו.
ברל כצנלסון, מאבות תנועת העבודה, זיהה כבר את עומק התופעה בשנת 1936 וכתב כי: "ההיסטוריה העברית מלאה רנגטים ודגנרטים-צורות של שמד. אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על ידי יסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו של עבדות בתוך המהפכה ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלסטינים".
הציטוט הזה אינו מסמך היסטורי בלבד - הוא תמרור אזהרה. הוא מזכיר לנו מה קורה כשהעם שוכח את עצמו.
אך כאן גם נמצאת התקווה: מי שניתק את עצמו משורשיו - בסופו של דבר מתפוגג. ומי שנאמן לעמו, למורשתו ולזהותו - הוא זה שממשיך את הסיפור. עם ישראל שרד לא בזכות מי שהתבייש בו - אלא בזכות מי שנשא אותו.