שמעון אלקבץ, מפקד גלי צה"ל לשעבר שבתו סיוון ז"ל נרצחה עם בן זוגה נאור ז"ל בכפר בעזה בשבעה באוקטובר, התארח בעמדת ערוץ 7 בכנס העיתונות באילת.
הוא פותח בחיבוק הגדול שהוא ממשיך לקבל מעם ישראל ולדבריו לא דועך כלל - למרות שעברו כבר שנתיים מאז יום המתקפה הרצחנית. "החיבוק הוא אותו חיבוק, העוצמה היא אותה עוצמה. לעם שלנו יש עוצמות אדירות".
מתוך האובדן הכבד והחיבוק הלאומי, צמחה אצל אלקבץ ואשתו ענת תחושת מחויבות עמוקה, אותה הוא מגדיר כשליחות לאומית. "היום אנחנו בשליחות. מצד אחד נחזור לקיבוץ אבל לצד זאת צריך לשמר את הסיפור שאירע שהוא חלק מסיפורה של המדינה והעם היהודי. נרצחו בשכונת 'הדור הצעיר' 11 צעירים. רואים שם בתים שרופים שמהווים ממש קפסולה מזוקקת של רוע".
השימור הפיזי של אותה "קפסולה" לא נועד רק לזכור את כאב העבר אלא גם כדי להילחם על האמת בהווה ובעתיד בימים של מלחמה על הנרטיב בזירה הבינלאומית. "אם אנחנו לא נספר את הסיפור, אז הנרטיב האחר ישתלט, וכל הפייק ניוז והשקרים של החמאס ושל הארגונים האנטישמיים יתפסו. לקח חמישים שנה עד שהתחילו לערער על השואה. באירוע הזה זה קרה באופן מיידי ואנחנו חייבים להיאבק בזה".
אלקבץ מדגיש כי חובת ההוכחה והזיכרון אינה כלפי העולם בלבד אלא קודם בבית פנימה. "אנחנו חייבים להראות לילדים שלנו, לדורות הבאים, מה קרה בשבת של השבעה באוקטובר. מה קורה כשאנחנו לא שומרים על עצמנו".
אלקבץ מודע היטב לרגישותם של חברי הקיבוץ השבים לביתם, שאינם מעוניינים לחיות בתוך אתר הנצחה. הוא מציע פתרון מעשי. "השכונה הצעירה היתה קרובה מאוד לגדר ודווקא בגלל זה היה קל לפגוע בה. אתר הזיכרון והמבקרים יכולים להגיע מחוץ לקיבוץ. בכל מקרה צריכים לפעול כאן עם הרבה רגש ורגישות".
"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו, לפרק ולשבור ולמחוק כאילו הדברים לא קרו. אנחנו צריכים להשאיר את הכל מוחשי. זו העדות לרוע", הוא מדגיש.
לאור חשיבותו ההיסטורית של התיעוד והמאבק בנרטיב השקרי, סבור אלקבץ כי ההחלטה על גורל הבתים אינה יכולה להישאר בידי הקהילה המקומית בלבד, כואבת ככל שתהיה. "אני חושב שזאת לא צריכה להיות החלטה של הקיבוץ בכלל. מה שקרה לנו בשבת של השבעה באוקטובר הוא ספור של מדינת ישראל. אני קורא לשרים אלקין ואליהו להיות מעורבים ולשמור על הבתים האלה למען הזיכרון של הדורות הבאים".
אלקבץ גם מתאר את ההתמודדות שלו עם הכאב הבלתי נגמר. "הפסיכולוגית שלי, שקוראים לה גם סיוון כמו בתי, אמרה לי, 'תראה, שמעון, זה העיגול של הכאב. העיגול הזה, לא השתנה. מה שישתנה סביב העיגול הזה, זה רק העיגולים שאתה תייצר סביבו עיגולים של עשייה, עיגולים קטנים של שמחה, עיגולים קטנים של נחת'. כך אני נוהג".