הקהילה החרדית חיה מתוך תחושת שייכות עזה, אבל גם מתוך היעדר אמון עמוק במוסדות המדינה. אחרי מירון קרסה מרפסת בלוויה, ילד בן חמש־עשרה קפץ אל מותו מאתר בנייה מאולתר וכשמאות אלפים חסמו את העיר בהפגנת המיליון, זו הייתה אותה אנרגיה בדיוק: אנרכיה שנובעת מהיעדר מרחב ציבורי מוסדר, סדר פנימי שמחליף אחריות אזרחית.
ודווקא מהמקום הזה חשוב לזכור: אין דמוקרטיה בלי כיכר. כשאין מקום מפגש מוסדר, השיחה מתפזרת בין הרחובות, מתפרצת לכבישים, והופכת למאבק על זהות. השאלה היא לא אם יש להפגין, אלא איפה ואיך יוצרים מרחב שבו גם מי שמרגיש מודר יוכל להישמע ולהיות חלק מהשיחה
מאז ימי יוון העתיקה, האגורה הייתה לבה הפועם של העיר. שם נולדה הדמוקרטיה לא כדימוי אלא כמעשה: מקום פתוח שבו אזרחים דיברו, הקשיבו והחליטו יחד.
המרחב הפתוח לא היה רק מבנה, הוא היה רעיון. ברומא הפך הרעיון הזה ”פורום” מרכז אזרחי, שיפוטי ותרבותי. מאות שנים אחר כך, במוסקבה, נבנתה הכיכר האדומה - שהייתה שוק עירוני והפכה לזירת הפגנות ותהלוכות. בכל אחת מהן מאתונה ועד מוסקבה, הכיכר סימלה את קולו של הציבור: לפעמים צעקה, לפעמים שתיקה, אבל תמיד נוכחות.
גם בעידן המודרני הכיכר נשארה לבה של הדמוקרטיה. בפריז, כיכר הרפובליקה עוצבה מחדש כדי לאפשר התכנסויות מבלי לעצור את חיי העיר. בברצלונה, כיכר קטלוניה היא גם מוקד תיירות וגם במה למחאה אזרחית. בלונדון, טראפלגר סקוור שנולדה ככיכר ניצחון - הפכה לזירה חופשית להפגנות. בוושינגטון, ה־National Mall תוכנן מראש כמרחב ביטוי אזרחי. ובברלין, שער ברנדנבורג הפך מחומת הפרדה להיכל של שיח.
ובישראל? כמעט שאין כיכרות כאלה. יש קניונים, יש מחסומים, יש צמתים אבל אין מקום שבו הציבור יכול להיות ציבור. העיר הישראלית, שנבנתה סביב רכב פרטי ולא סביב אדם הולך, שכחה את מה שהאדריכלות ידעה תמיד: שהמרחב הפתוח הוא תנאי לשיחה. וזה לא רק מחדל תכנוני - זו תסמונת חברתית. מדינה שמפחדת ממפגש בלתי מתווך בין אזרחים. וכשאין מקום חוסמים כבישים. לא מתוך אנרכיה, אלא מתוך היעדר במה אחרת. כשאין כיכר, הרחוב הופך לזירת התנגשות; במקום שיחה פקק, ובמקום סולידריות תסכול ושנאה.
זו לא בעיה של הפגנות - זו בעיה של תכנון. של מדינה ששכחה שהמרחב הציבורי הוא לא מטרד אלא זכות אזרחית בסיסית. כשאין כיכר, כל ביטוי ציבורי נתפס כהפרעה לסדר ולא כחלק ממנו. וכשאין כיכר - גם מה שיש הופך למוקד של מאבק. כיכר השבת בירושלים "נולדה" בתחילת המאה ה־20 כצומת עירונית פשוטה, והפכה עם השנים למרחב טעון של זהות, אמונה ומחאה.
הוא לא תוכנן להיות כיכר - הוא נהיה כזו בזכות הציבור החרדי, שחזר לשם שוב ושוב, עד שהפך אותה למרחב קולקטיבי. ההתקבצות ב"כיכר השבת" עונה על צורך אנושי עמוק בשייכות. קהילה שמרגישה מנותקת מהשיל המרכזי, משתמשת במרחב הזה לא רק כדי למחות אלא כדי להיות.
זה טקס של זהות - לא רק הפגנה. וכשהמדינה מגיבה בכוח, היא מחזקת בדיוק את תחושת הנרדפות שהיא מבקשת למנוע. במובן הזה, ההפגנות ב"כיכר השבת" הן לא רק סיפור חרדי - הן מראה לחברה כולה. הן חושפות את הצורך הבסיסי בביטוי, בשייכות ובמשמעות. הבעיה איננה האמונה - אלא ההסתגרות; לא הערכים - אלא הפחד מהשיח. וכשאין מקום שמאפשר את השיח הזה, גם השנאה מוצאת לה מקום.
ובתוך כל זה חשוב לזכור: לחרדים יש זכות להפגין. זו זכותם הדמוקרטית, כמו של כל אזרח אחר. דמוקרטיה אמיתית נמדדת לא בזכות של הרוב לדבר - אלא ביכולת של המיעוט להישמע. וכשאין כיכר שמאפשרת את זה, כל התאספות נראית כאיום, וכל מחאה נדמית ככאוס.
האגורה נעלמה, הפורום הפך לצומת, ו"כיכר השבת" נותרה סמל למאבק בין עולמות. אולי הגיע הזמן לחשוב על כיכר דמוקרטיה ישראלית - לא כמונומנט אלא כעיקרון. מקום שבו אפשר לדבר, לשיר, לצעוק ולחלוק - מבלי לחסום כבישים. מקום שבו הארכיטקטורה תחזיר לדמוקרטיה את לבה הפועם: את האפשרות להיות ביחד.
הכותבת היא יו"ר התאחדות האדריכלים