ח"כ מיכל וולדיגר, ראשית תודה על האכפתיות כלפי הלומי הקרב והפנייה ליו"ר הכנסת להסדיר אישורי כניסה ופטור מתורים להלומי קרב במשכן. זה צעד נכון והכרחי. אבל לב הבעיה איננו בשערי הכנסת, אלא בשערי הבקו"ם.
כל עוד אין הרחבת שורות מקרב העתודה החרדית - המהווה כרבע מן המלש"בים - וכל זמן שמקבלי ההחלטות עסוקים במיסוד ההשתמטות השחיקה של המשרתים תימשך ותעמיק ותחמיר: נפשית, מעשית וגופנית. דאגה לבריאות הנפש צריכה להתחיל מהמניעה ולא מהטיפול, וזו מתחילה באחריות לאומית, בחלוקת נטל הוגנת שמאפשרת אמון, חילוף, מנוחה ואופק.
אחרי חודשים ארוכים בנמ"רים בעזה של הבנים שלנו, אירגנו לנו מפגש עם קצין בריאות הנפש. הורים אמרו שממרחק הם דואגים מפוסט טראומה של הבנים. “אל תדאגו", חייך הקב"ן המותש. "הם לא בפוסט טראומה הם עדיין בעיצומה של הטראומה". זהו לב הדבר. מענה אמיתי לבריאות הנפש של הלוחמים ומשפחותיהם אינו מתחיל בקופון לגלידות, בספא או בעוד תקציב לטיפול זוגי -חשובים ככל שיהיו- אלא במדיניות שמונעת את השחיקה בכל מישורי החיים.
כדי למנוע, ולא רק לרפא, נדרשות שלוש החלטות ברורות: הראשונה, מניעת השתמטות והרחבת מעגל המשרתים מקרב העתודה החרדית. השנייה, אופק וחילוף כאינטרס לאומי מהמעלה הראשונה. והשלישית- נקיות כפיים ושקיפות - נאמנות מוחלטת של המשלחים למגויסים: קבלת החלטות אחראית נקיה מאינטרסים זרים, חלוקת משאבים מתגמלת שרות ומונעת השתמטות, ומעל הכול חרדת קודש לחיי אדם ולעתיד המדינה.
אפשר ואף צריך להסדיר תורים, כניסות וטיפולים. אך בלי הרחבת השורות, כל אלה הם בית חולים שדה מתחת לגשר שבור: האמבולנסים יעבדו טוב יותר, אבל הגשר יוסיף להפיל ממנו עוד ועוד לוחמים.
טיפול הוא חובה מוסרית. מניעה - באמצעות הרחבת השורות וחלוקת נטל הוגנת- היא החובה הראשונה.
הכותבת עוסקת בחינוך, ממובילות פורום שותפות לשירות ואם לשלשה לוחמים