פרשתנו מציבה בפנינו התורה עולם מול עולם, בשתי פרשיות הצמודות זו לזו. מחד עולמם מלא הקדושה והאמונה של אברהם ושרה, עולם של הכנסת אורחים, של צדקה ומשפט, אל מול עולמם מלא הטומאה והרוע של אנשי סדום ועמורה, הרעים והחטאים, ואוי לו למי שיזכיר שם מידה כמידת הכנסת אורחים ועם מערכת משפט מושחתת, 'עד רדתה', וד"ל.
אברהם הוא עמוד החסד; על אף כאבו ביום השלישי למילתו כשהוא יושב בפתח האוהל כחום היום, הוא רואה שלושה אנשים נצבים. אל מול אותם שלשה ניצבים, עומדים כיאה למלאכים שאינם כבני אדם המהלכים, אברהם-אבינו לא רק מהלך, אלא אף רץ לקראתם ומכניסם לביתו. מכניסם תוך הקפדה שלא תיכנס עבודה זרה לביתו, ולכן דואג הוא למעט מים לרחיצת רגליהם, ומיד אחר כך ממשיך בהכנסת אורחים כיד המלך, בה הוא מאכילם ומשקם בעזרת שרה אמנו, לא לפני שמבקשם לברך לבורא עולם.
את המנה העיקרית, הבקר, מכין אברהם בעצמו, ואילו את המנה האחרונה, העוגות, מכינה לבקשתו שרה. מהתנהלותו של אברהם אבינו, שעל אף חום היום ועל אף היותו כאמור ביום השלישי למילתו, נלמדת לדורות אחת מהמצוות החשובות והבולטות ביותר שבתוך מערכת המצוות שבין אדם לחברו.
וכך כותב הרמב"ם בהלכות אבל [י"ד, ב]: שכר הלוויה מרובה מן הכל והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה. מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלווה אותם. וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר: 'וירא והנה שלשה אנשים', ולִווּיים יותר מהכנסתם. שכר לוויה מרובה מן הכל. אמרו חכמים: כל שאינו מלווה כאילו שופך דמים .
שלושת המלאכים מתייחסים בו זמנית לאותם שני עולמות. עולמם של אברהם ושרה ולהבדיל עולמם של אנשי סדום. האחד בא לבשר לשרה על הולדת בנה יצחק. המלאך השני בא לרפואת אברהם. ואילו השלישי מתייחס לעולמם של אנשי סדום, כשתפקידו לדאוג לביצוע מהפכת סדום ועמורה. [רש"י י"ח, ב], שאנשיה הרעים והחטאים, אוסרים הכנסת-אורחים.
כבר בפרשת לך-לך, נאמר 'וְאַנְשֵׁי סְדֹם, רָעִים וְחַטָּאִים, לַה' מְאֹד' [יג, י"ג]. מתרגם אונקלוס, רעים בממונם וחטאים בגופם לפני ה' מאוד. ומוסיף תרגום יונתן בן עוזיאל: ...וחטאים בגופם, בגילוי עריות, שפיכות דם נקי ועבודה זרה, ובנוסף מורדים בה' מאוד. ובאשר להכנסת אורחים, אומרת הגמרא בסנהדרין [קט.] טענו אנשי סדום, למה לנו [לארח] עוברי-דרכים, הרי אין הם באים אלינו, אלא לחסר את ממוננו, בואו ונשכח תורת רגל מארצנו. לכן, בסדום הייתה הכנסת אורחים אסורה בתכלית האיסור.
ולא עוד אלא שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון ומושיבים אותם אצל קיר נטוי ודוחים, דוחפים, אותו עליו ובאים ונוטלים את ממונם. יתר על כן, מיטה הייתה לאנשי סדום מיטה אחת שהיו משכיבים בה את האורחים, בין גבוהים בין נמוכים. אדם ארוך-קצרוהו, קצר- מתחוהו.
אומר הנביא יחזקאל: [טז מט]: 'הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ: גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה '. מסביר המלבי"ם: שהעוון שעליהם היו ראויים אנשי סדום לעונש, היה על מצוות שבין אדם לחברו. עוונות שעשו במזיד בעצת שכלם, כי לא עשו זאת מפני הדוחק, כי הרי היה להם " הכל מכל כל. 'גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם'. וגם לא מפני שלא היה להם שלום וביקשו לאגור אוצרות בר ולחם ליום קרב ומלחמה וימי מצור, כי 'שַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ', לסדום. ובכל זאת, 'יַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה', כי היו להם נימוסים רעים ומשפטים בל יחיו בהם, שהיה הנימוס אצלם שלא להטיב עם דל וחסר לחם, כאידיאל.
עולם מול עולם. אומרת המשנה בסנהדרין [צ.] כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר בישעיהו [ס,כא] 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר'. ומאידך, ביחס לאנשי סדום, אומרת הגמרא [קט.] אנשי סדום אין להן חלק לעולם הבא.
עולם של גאווה מול עולם של ענווה - התדרדרותם זו לרשע ולחטא של אנשי סדום, נבעה ממידת הגאווה שדבקה בהם, למרות ואולי בשל הטובה הרבה שהשפיע עליהם הקב"ה. כפי שמעיד לוט: 'וירא את ככר הירדן כי כלה משקה... כגן ה' כארץ מצרים באכה צער'. [יג,יא]. כדברי קהלת: 'יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ' [ה,יב]. מידת הגאווה של 'כוחי ועוצם ידי' שדבקה באנשי סדום, אל מול מידת הענווה שדבקה באברהם -אבינו האומר לה' בתפילתו ותחינתו לה' על הצלה ומחילה לאנשי סדום, הרעים והחוטאים: 'וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל ה' וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר'. [בראשית יח,כז].
וראוי להבחין גם בין תפיסת העולם של אברהם, אל מול תפיסת העולם של לוט, אחיינו. יחדיו יצאו הם מאור-כשדים, 'וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם' [בראשית יא,לא]. תרח השתכנע ממאבקו הצודק של בנו אברם נגד עובדי העבודה-הזרה, ולכן החליט לעזוב את אור-כשדים, מקום החוטאים. תרח, אברם ולוט בן אחיו, מכירים היטב מהו המחיר וההשפעה השלילית של מגורים במקום של עובדי עבודה זרה, כמו ששרה אמנו סברה בשולחה את הגר וישמעאל.
או אז הולכים הם לכיוון ארץ-כנען הנקייה מעבודה-זרה. ואולם נעצרו הם והתישבו באמצע הדרך, בחרן שם מת תרח. משנצטווה שם אברם על ידי ה' ב'לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ', לקח עמו כבעבר את לוט, להשלים את משאם. משא שהחל ביציאה ממקום עבודה זרה, מאור כשדים, בו כזכור הושלך אברם לכבשן האש, בגין כפירתו בעבודת האלילים, וניצל. כאן בארץ כנען משלא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו, מרוב צאן ובקר ואוהלים, נתגלה ההבדל הגדול בין שני העולמות, עולמו של אברהם מול עולמו של לוט. ראיה מול ראיה.
ראיה מעוותת של לוט מול ראיה ישרת הדרך של אברם. 'וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט' [בראשית יג,ז] , אומר רש"י: לפי שרועיו של לוט רשעים ומרעים [רועים] את בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל... [יג,ז]. אברם רודף השלום, אומר ללוט: 'אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ'... [יג,ח]. ... 'הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה'. אך לוט, לא פונה לא ימינה ולא שמאלה אלא וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה... כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר....פנה ישר קדימה לכיוון סדום. 'וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם', אומר רש"י, הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברם ולא באלוקיו.
מתוך שראה את סדום ועמורה שכולה משקה כגן ה', חשק בעושר המקום, גם במחיר הכבד בו הוא מסיע עצמו מבית אברהם ושרה מלא הקדושה, וגם מסיע עצמו מקדמונו של עולם, אל מקום נשים רעים וחטאים, מקום עבודה-זרה ומשפט קלוקל, 'עד רדתה'. לא פלא שכמי ששימש ולמד מאברהם-אבינו, די מהר עם הגיעו לסדום, מונה לוט לשופט. אך כידוע גם שופט טוב במערכת קלוקלת לא יחזיק מעמד, וייאלץ די מהר לישר קו עם כל יתר השופטים והעומד בראשם.
לא בכדי 'מידת סדום' הינה שם נרדף לחברה רעה ואגואיסטית, עם מערכת משפט קלוקלת, חברה קפיטליסטית הרומסת דלים ומעמידה בראש הסולם את האינטרס האישי, על ידי אנשים חסרי אנושיות. סופה של מערכת שכזו, או שבני אנוש יתקנוה מהיסוד או שכמו בהפיכת סדום ועמורה בורא-עולם יטפל בה ויתקיים גם בה בדרך נסית של ביעור הרע. 'וה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ: מֵאֵת ה', מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה... וַיַּשְׁקֵף, עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָּל-פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן' [בראשית יט, כה-כח].
לוט בוחר בסדום, למרות שממקום שכזה, ממקום של עבודה-זרה, מאור-כשדים, יצא הוא עם אברם. אולי גם חשב שבסדום לא יהיה מי שיתלונן על גזל עבדיו, כי זוהי הרי דרכם ושם אין גזל נחשב לעבירה. אף על פי כן הוא בוחר בסדום, רואה הוא לנגד עיניו את החברה המדושנת עונג, ואין הוא רואה את קלקוליה. כנגד 'וישא לוט את עיניו', אומר ה' לאברם: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה.. [יג,טו]. ' מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם' ראה מנקודת המגוז הרוחנית אשר אתה כבר שם. 'ִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם'.
בפרשתנו, כשמה של הפרשה וירא, מתגלית ביתר שאת ראייתו הייחודית של אברם, ראיית טובת הכלל על פי רצון ה', ראיה שכולה חסד. הקב"ה ממתיק סוד עם אברהם אוהבו, שידע וידעו הדורות הבאים, שאכן כפי שגילה אברם עוד בילדותו באור-כשדים, יש מנהיג לבירה. מנהיג הקורא דורות מראש והפועל בטובו הגדול בכל עת, בכל שעה ובכל רגע ורגע בעולם כולו.
אלא שבסדום, במקום המשפט שם הרשע, ולכן, 'ויֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד', גדלה והולכת [רש"י]. המצב מחמיר ואין מי שפועל לתיקונה. ובכל זאת, בטרם יגזור ה' סופית את דינה לכליה, אומר ה': 'אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי' [יח,א]. לימוד גדול לימדנו בורא-עולם ביסודות המשפט. הצורך בראיית הדיינים, שחלילה לא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה. מסביר בעל שפתי-חכמים, רבי שבתי בס [ה'תב, 1660]: כאדם היורד מכיסאו ללכת ולראות ולחקור בדבר. כנגד מערכת המשפט המושחתת שבסדום, מלמד אותנו מלך-המשפט היושב על כסא המשפט, שיש לראות נכוחה את המציאות בטרם פסיקה ומתן גזר דין, ולשם כך, יש לרדת מכס השופט, ללכת, לראות, ולחקור היטב את העובדות על בורין.
בניגוד ליונה שביקש לברוח מהצלת נינווה שרעתם עלתה לפני ה', אברהם על אף שכאבו עמו בשל הברית, לשמע הגזרה על הפיכת סדום, הוא אינו מהסס וניגש, נכנס הוא לדבר קשות לפני ה', לפיוס ולתפילה, [רש"י] 'ויגש אברהם: ויאמר האף תספה צדיק עם רשע'. מסביר בעל המשך-חכמה: יש לדון צדיקים אלה ביחס למקום, ולא ביחס לצדיקים בעולם. דוגמת נח איש צדיק תמים היה, ביחס לדורו. אברהם אינו מרפה וממשיך בטענותיו. 'חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע', 'חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט'. [יח,כה]. וכי בשביל שאין לך מי שיעכב על ידך, לא תעשה משפט?!' [בראשית-רבה מט,ט]. ועוד טענות כהנה וכהנה.
זהו אותו אברהם שבראשית הפרשה ראה פעמיים. ראיה ראשונית וראיה מעמיקה. תחילה, 'וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו' ושוב 'וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה'. או אז, רץ לקראתם והכניסם לביתו. אומר רבנו בחיי: ראה בחוש העין שלשה אנשים נצבים עליו, והוסיף שנית לשון וירא לבאר כי הוסיף לראות בעין השכל והתבונן בהם והכיר שהם מלאכים. זהו אותו אברהם שבסוף הפרשה, בעקידת יצחק בנו, ראה את המקום מרחוק, ראה את הר המוריה.
אומר המדרש, מה ראה? ראה ענן קשור בהר. אמר: דומה שאותו מקום שאמר לי הקב"ה להקריב את בני, שם הוא. אמר ליצחק בנו: רואה אתה מה שאני רואה? אמר לו כן. אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה? אמרו לו :לא. אמר: הואיל וחמור אינו רואה ואתם אינכם רואים, שבו לכם פה עם החמור. ראיה מיוחדת הייתה לו לאברהם-אבינו, אף כאן, ביקש לראות בטוב אנשי סדום ולו בזכות צדיקיה המועטים.
אשרי העם שככה לו, אשרי העם המבקש להעמיד עולם מול עולם, המקיים את דברי הנביא ישעיהו: 'הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם', [נא,א], אל מבטו וראייתו של אברהם-אבינו, המכונה בפי הבורא 'אברהם אוהבי', עד אשר יזכו לראות עין בעין בשוב ה' את שיבת ציון.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן צפחה אינטרנשיונל