מדינת ישראל סוערת נוכח הגילויים על בכירים במערכת הביטחון שמרמים את המערכת המשפטית, מעלילים עלילות שווא על חפים מפשע, מפריחים כזבים על ראש הממשלה בניסיון להפילו, ובכיר מאד במערכת הביטחון מתגלה כעבריין מובהק.
כל זאת כאשר היועץ המשפטי לממשלה נמצא בעימות עם הממונים עליו, ובראשם ראש הממשלה, שמבקשים להדיח אותו. והכל על רקע יחס למחבלים רוצחים שנתפסו.
הקורא כבר מנחש שזה קרה - לא רק השבוע, אלא גם לפני 40 שנה, בפרשה שקיבלה את השם 'פרשת קו 300'. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, מסתבר.
השבוע לפני 40 שנה, בי"ד בחשון תשמ"ו, 29 באוקטובר 1985, התרחשה דרמה בלשכת ראש הממשלה, רחוקה מעין הציבור אבל כזו שהחלה לגלגל כדור שלג שאיים לפורר את אחד מגופי הביטחון המשמעותיים ביותר: שירות הביטחון הכללי, השב"כ.
ראובן חזק, המשנה לראש השב"כ, הגיע לפגישה אצל ראש הממשלה שמעון פרס. את הפגישה הסדיר ראש השב"כ אברהם (אברום) שלום על פי בקשתו של חזק, כנראה כי לא הבין שהוא כורה בכך את קברו הציבורי.
הרקע היה אירוע שהתרחש שנה וחצי קודם לכן, ב-12 באפריל 1984. ארבעה מחבלים השתלטו על אוטובוס 'אגד' בקו 300 לאשקלון ואילצו את הנהג להמשיך לרצועת עזה. זה היה פיגוע מיקוח במגמה לשחרר מחבלים אסירים. על מבצע החילוץ, ליד דיר אלבלח, פיקד קצין צנחנים וחי"ר ראשי, תא"ל איציק מרדכי.
כוחות סיירת מטכ"ל בפיקודו של סא"ל שי אביטל פרצו לאוטובוס למחרת עם שחר, הצילו את הנוסעים, הרגו שניים מהמחבלים החוטפים ולכדו את השניים האחרים לחקירת שב"כ. בקרב נפלה חיילת חיל המודיעין אירית פורטוגז.
בשטח, בעת החקירה, הורה ראש שב"כ אברהם שלום לראש אגף המבצעים בשב"כ אהוד יתום, לחסל את המחבלים מתוך תפיסה ש"מפיגוע מיקוח מחבלים לא יוצאים חיים". בדיווח הרשמי של דובר צה"ל על תוצאות המבצע נמסר כי כל המחבלים נהרגו, אולם צלם העיתונות אלכס ליבק הצליח לצלם את אחד המחבלים בעודו מובל לשטח צדדי.
פרסום התמונה בעיתון 'חדשות' בכ"ז באייר תשמ"ד, 29 במאי 1984, ללא הגשה לצנזורה, הביא לסגירת העיתון לשלושה ימים. זה היה עונש חריג מאוד בתולדות יחסי צבא-תקשורת בישראל. עורכי עיתון 'חדשות', הועמדו לדין על עבירות על חוקי הצנזורה ולאחר ערעור זוכו בבית המשפט העליון, רק כעבור עשר שנים.
אלא שפרסום התמונה חשף את העובדה ש'מישהו' אכן הרג את שני המחבלים לאחר ההשתלטות על האוטובוס. הפרסום גרם לאנשי שב"כ קושי רב והם החליטו לבדות סיפור שיסיט מהם את האשמה.
בעקבות הפיגוע מינה שר הביטחון דאז משה ארנס ועדת חקירה בראשות האלוף מאיר זורע. מינוי הוועדה נשמר בסוד, שגם אותו חשף עיתון 'חדשות, תוך עבירת צנזורה נוספת. אבל לא זה היה המעשה החמור בוועדה. על פי תביעת ראש השב"כ, צורף לוועדה נציג של השב"כ, יוסי גינוסר. גינוסר היה למעשה 'הסוס הטרויאני' של השב"כ בוועדה. הוא דיווח אחרי כל ישיבה לאברהם שלום על התקדמות החקירה, ואנשי השב"כ בידו ראיות ותיאמו את גרסותיהם בפני הוועדה כדי לחפות על מעשיהם ולהוליך שולל את החוקרים.
השקר שבדו היה: תא"ל איציק מרדכי חבט בנחקרים בקת אקדח בעורפם - מה שגרם למותם. מרדכי אכן חקר את המחבלים מייד לאחר שחרור בני הערובה. הוא חשש מפני הסכנה שמטעני חבלה הוטמנו באוטובוס, והיכה את המחבלים במהלך החקירה בקת אקדחו. אבל ממצאים רפואיים הוכיחו כי המחבלים לא נהרגו מהמכות שספגו ממנו.
בעקבות חקירה נוספת בראשות פרקליט המדינה יונה בלטמן, הורה בלטמן לפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל בן-ציון פרחי להעמיד את תא"ל מרדכי לדין. מרדכי עמד לדין משמעתי בצה"ל בפני אלוף חיים נדל - וזוכה באופן מוחלט.
פרס האמין ל'אברום'
על רקע זה התקיימה השבוע לפני 40 שנה הפגישה בין ראובן חזק לראש הממשלה שמעון פרס, שעמד בראש ממשלת האחדות ולצידו יצחק שמיר כשר החוץ, קודמו בתפקיד ראש הממשלה. והפרטים שסיפר חזק היממו את פרס: אנשי השב"כ הם שהרגו את שני המחבלים לאחר שלכדו אותם, על פי הוראה מפורשת של ראש השב"כ, אברהם שלום. שלום טען כי כל המהלכים, כולל בידוי הראיות, נעשו בתיאום עם ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר. 'בסמכות וברשות' כלשונו. חזק שיתף תחילה פעולה עם ראש השב"כ ואף היה שותף להולכת השולל של ועדות החקירה, עד שהתברר לו שזהו מהלך פרטי של ראש השב"כ ולא מדיניות של פרס. אז קם נגד ראש השב"כ ותבע את התפטרותו.
"למה אתה עושה את זה?", אמר לו אברהם שלום, שעמד כבר על סף סיום תפקידו. "בעוד כמה חודשים תהיה ראש השירות". חזק השיב לו: "אני גמרתי עם השירות... אנחנו כולנו צריכים ללכת. אני לא רוצה להיות ראש השירות... אני מקלל את היום שנעשיתי המשנה שלך, כי אתה חושב שאני רוצה את הכיסא, אבל אני הולך הביתה. אני לא רוצה את הכיסא שלך". כך גם סיפר לפרס.
פרס לא התרשם מדבריו של חזק והשיב לו: "מדוע נזכרת היום? אנחנו שנה וחצי לאחר פרשת האוטובוס. מדוע לא מנעת את זה מזמן? מדוע לא ביקשת לראותני או לראות את מי שהיה אז ראש הממשלה? אתה בא אלי לאחר שהיו שלושה הליכים משפטיים ברציפות. אני לא שופט, אני ראש ממשלה. היתה ועדת זורע. היתה ועדת בלטמן. האנשים הועמדו למשפט ויצאו זכאים. אני לא יכול לפתוח פרשה משפטית מחדש. זה לא ענייני".
עוד לפני כן שמע פרס מפיו של אברום שלום, שחזק ושני חבריו, ראשי האגפים רפי מלכא ופלג רדי, פועלים נגדו מתוך ניסיון לרשת את מקומו. שזהו ניסיון של 'פוטש' (הפיכה) בשב"כ. פרס האמין ל'אברום'. השניים הכירו מזה שנים, מתקופת היותו של פרס שר התחבורה ואחר-כך שר הביטחון. פרס ראה בשלום איש ביטחון נאמן ומסור למדינה. שלום ראה בפרס ראש ממשלה עם מדיניות כלבבו, שלא כמו שני קודמיו שתחתם שירת - בגין ושמיר. על רקע אותה מערכת יחסים, פרס היה משוכנע שחשדותיו של שלום מוצדקים. הוא הצהיר ש"צריך לתת 'בקינג' (גיבוי) למי שעומד בראש השירות... יש כל פעם קנוניות נגד הראש... זה ניסיון פנימי של שלושה חברים שרוצים לעשות פוטש פנימי וזה איני יכול להרשות בארגון כזה".
כעבור מספר ימים זימן פרס את חזק לפגישה שנייה. "שקלתי את העניין", אמר לו . "אני לא סמכות משפטית ולא סמכות שבפניה מערערים על משפט. לאחר ההליכים המשפטיים הגעתי למסקנה שאני מאמין לראש השב"כ. אני מבין שאתם במריבה. בארגון כזה אי אפשר לחיות במריבה. מוכרחה להיות אן משמעת מוכחת, ועל כן אתה צריך לזוז".
הנשיא הרצוג העניק חנינה מראש
אולם הפרשה סירבה לגווע. במרץ 1986, כמעט שנתיים אחרי האירוע, סיפרו שלושת הבכירים בשב"כ - הסגן ראובן חזק וראשי האגפים רפי מלכא ופלג רדי - ליועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, כי ראש השב"כ אברהם שלום הורה לראש אגף המבצעים אהוד יתום לחסל את שני המחבלים ועמד מאחורי בידוי הראיות לאחר מכן. זמיר, בניגוד לפרס, האמין לשניים והורה להעמיד לדין את האחראים בשב"כ, ובראשם ראש השירות.
פרס וממלא מקומו יצחק שמיר התנגדו להחלטתו, ויזמו מהלך חסר תקדים: חנינה למעורבים מאנשי השב"כ עוד בטרם העמדה לדין. נשיא המדינה חיים הרצוג, אביו של הנשיא הנוכחי, קיבל את ההמלצה וחנן מראש את אנשי השב"כ. אברהם שלום נדרש לסיים את תפקידו. ראש השב"כ לשעבר יוסף הרמלין הוזעק לכהן תקופת כהונה שנייה כראש שב"כ. הממשלה גם החליפה את היועץ המשפטי לממשלה. במקום זמיר מונה יוסף חריש. באותן שנים הספיקה החלטת ממשלה להחלפת היועמ"ש. בית המשפט באותן שנים הכיר בסמכותה לעשות זאת.
הפרשה טילטלה את שרות הביטחון הכללי וסיימה תקופה ארוכה של התנהלות שקרית מול גורמי המשפט ואכיפת החוק. מאז היה שידוד מערכות בכל סדרי העבודה בארגון והקפדה על דיווח אמת. אחת התוצאות המשמעותיות מאירוע זה הייתה חקיקת חוק השב"כ שהתקבל בכנסת בשנת 2002.
והיה גם סיפור של חרם על גורם משפטי: לאחר ששיבוש החקירה על ידי השב"כ נתגלה, והיועץ המשפטי של השב"כ וסגנו קיבלו חנינה, הוביל פרקליט המדינה יונה בלטמן חרם של פרקליטות המדינה על שיתוף פעולה עם היועץ המשפטי של השב"כ, עד הדחתם של מקבלי החנינה.
שמיר: "נראה שהייתי תמים מדי"
בספרו 'בסיכומו של דבר' (עמ' 191-192) מסכם את הפרשה יצחק שמיר, אחד הנפגעים העיקריים מבגידתו של אברהם שלום, האיש ששמיר נתן בו לפני כן אמון מלא:
"...הייתי המום - לא כל כך מחוצפתו של אברום כמו מניסיונו להעליל עלי. ההסבר היחיד שאני מוצא לכך הוא, שהאיש נקלע למלכוד נורא בגלל הפחד מפני תוצאות השקר הראשון שלו... הוא לא בא אלי מעולם, לא להסביר את מעשיו ולא להתנצל על השקרים שהטיח בי ועל הנזק שניסה לגרום לי. שוב לא ראינו זה את זה.
"...מכאן ואילך היה ברור לכל שאי אפשר לבסס את ביטחונה של ישראל על שקרים, וגם לא יהיה כדבר הזה. פשעו של אברהם שלום היה כפול: הוא הוציא פקודה פסולה ואסורה להרוג שבויים והוא סיפר שקרים לא לאוייב אלא בתוך 'המשפחה' פנימה. משום כך היה עליו לשלם מחיר כבד לדידו, ובשל זכויותיו בעבר לא היה מקום להחמיר אתו מעבר לעונש הזה.
"בסיום הפרשה הקשה של 'אוטובוס 300', כשהסתבר שזוכיתי לחלוטין מכל שמץ של אשמה, הייתי רשאי ליהנות מימים אחדים של תחושת רווחה; השתחררתי ממועקה של עלילה זדונית שניסו לרקום נגדי, כדי להכשילני על לא עוול בכפי... הייתי בטוח לחלוטין בצדקתי, בכך שאין שחר לכל ההאשמות נגדי בעניין זה. אבל לא התגוננתי בפני ההאשמות הללו, בוודאי לא בפומבי. שמרתי על שתיקה מוחלטת כדי לא לחשוף דבר וחצי דבר מהנעשה בשב"כ. הייתי בטוח כי צדקתי תצא לאור, בצורה זו או אחרת, ואפילו השתעשעתי בתקווה כי בבוא היום הזה יימצא מישהו ממשמיצי שיתנצל בפני, או עיתונאי שיטרח להודיע כי חקירת הפרשה הוכיחה את חפותי המוחלטת. נראה שהייתי עדיין תמים מדי. הסערה חלפה, אני לא זכיתי לשום התנצלות, והתקשורת לא גילתה לציבור שהעשן בנוגע אלי היה בלי שום אש".
עברו 40 שנה, ונראה שדבר לא השתנה: לא בפוליטיקה, לא במערכת הביטחון, וגם לא בתקשורת. שמיר אכן היה תמים מדי, כשהאמין כי "...מכאן ואילך היה ברור לכל שאי אפשר לבסס את ביטחונה של ישראל על שקרים, וגם לא יהיה כדבר הזה".
(פורסם במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות-הדתית 'מצב הרוח')