בעקבות השבת גופתו של ג'ושוע לואיטו מולל, סטודנט מטנזניה שנרצח ונחטף מקיבוץ נחל עוז, שוחחנו עם פרופ' יניב פוריה, מומחה לניהול מורשת במחלקה לניהול תיירות ופנאי אוניברסיטת בן גוריון, על ההנצחה החסרה של מי שנרצחו בשל קשריהם לעם בישראל ואינם תושבי ישראל.
"לאורך ההיסטוריה הנצחנו את הקרובים לנו ואת מי שחפצנו ביקרם. אני סבור שמדינת ישראל כמייצגת את העם היהודי, חייבת לזכור גם את מי שאינם יפי הבלורית והתואר, גם את אזרחי מדינת ישראל וגם את מי שאינם אזרחי ישראל אבל נרצחו בשל קשריהם לעם ישראל והדוגמא הבולטת מהיום היא גופתו של ג'ושוע לואיטו מולל, שזוהתה".
פרופ' פוריה תוהה "מדוע שלא נזכור אותו, מדוע שלא ננציח אותו ומדוע שהוא לא יהיה חלק מהמורשת שלנו. אנחנו, העם היהודי, שמתאפיין בצורך לזכור ולהזכיר, אנחנו שמחנכים את הדורות הבאים על פי 'והגדת לבנך', איך אנחנו שוכחים להנציח את אלה שהיו חלק מאיתנו, בין אם לשנתיים ובין לשבועיים. לואיטו מולל נרצח רק בשל העובדה שהוא הגיע לכאן, ואנחנו צריכים לזכור ולהזכיר זאת".
עד היום, אומר פרופ' פוריה, אין בישראל אנדרטה כלשהי לאותם תושבי חו"ל שנרצחו במתקפות טרור כתיירים או מבקרים בישראל "בשל החשד שהם יהודים". עוד הוא מוסיף ומציין כי אין בישראל גם אנדרטה ליהודים שנרצחו ברחבי העולם בשל היותם יהודים. "זה אות קלון עלינו כעם. המדינה צריכה לדאוג לכך".
לשאלתנו מדוע להערכתו גרם לכך שעד כה אין הנצחה שכזו, על אף היות העם היהודי עם המחונך לזיכרון ולמורשת, משיב פרופ' פוריה: "התרכזנו בעצמנו. גם בראייה היסטורית, כשהוקמה המדינה הייתה כאן היררכיה של שכול. יש מי שזכרו אותם ויש מי ששכחו אותם. השבוע היה אסון יהדות לוב, האם הדבר צוין במקום כלשהו? גם הם נשכחו לאורך הדרך".
"דווקא בתקופה הזו, שבה רבים מהעובדים הזרים שהיו חלק מאיתנו ונרצחו כי עבדו כאן, זה אולי הזמן להגיד שנזכור אותם באנדרטה בירושלים, כדי שהילדים שלנו יבקרו שם במסגרת טיול של בית הספר", אומר פוריה המציין כי אתר ואנדרטה שכאלה היה מעביר מסר של אחריות לזיכרון כלפי אותם שנרצחו כאן, אתר שיסביר את ההשלכות של האנטישמיות.
עוד שאלנו את פרופ' פוריה אם שוחח על כך עם מי ממקבלי ההחלטות בישראל ואילו תשובות קיבל. פוריה משיב: "כולם מהנהנים בהסכמה, אבל ההנהון לא מעניין. כאזרח אני רוצה לראות מעשים. הקמת אנדרטה שכזו היא דבר קל וישים, וגם תביא לכאן הרבה תיירים, כי לו אני היום תייר מטנזניה אני מגיע לבקר שם על מנת לחוש תחושת שייכות. יש לכך גם השלכות על המוניטין שלנו", הוא מוסיף בהתייחס להיותנו עם שמורשתו היא לזכור את מי שהיה לצידנו ולכבד אותם גם לאחר הירצחם. "אנחנו צריכים לזכור שהם לא נהרגו, אלא נרצחו ו"אשמתם" הייתה שהם היו כאן חלק מישראל ולו לתקופה".