בעולם התיאטרון הישראלי, המנסה לעכל ולבטא את אירועי השנתיים האחרונות, עולה ההצגה "יומן משא", מבית תיאטרון 'אספקלריא', שאינה עוד ניסיון אמנותי לתאר את המלחמה במבט מהצד, אלא לשמוע על המלחמה כפי שחוו אותה השחקנים עצמם.
את ההצגה מובילים חמישה שחקנים, שלכולם מכנה משותף אחד: כולם לוחמים שחזרו משירות מילואים פעיל וארוך במיוחד. השחקן אורי זעירא, אחד מכוכבי ההצגה, מתארח באולפן ערוץ 7 ומספר על החיבור הבלתי נפרד בין המדים לבמה. "אנחנו חמישה שחקנים - עם כ-1,200 ימי מילואים יחד. גם לנסות לקבוע את החזרות היה קשה מאוד - אבל הצלחנו".
ההצגה, לדברי זעירא, שונה מסדרות או סרטים שנעשו על המלחמה. "יש המון פרוייקטים העוסקים במלחמה אבל אצלנו העיסוק הוא בעיקר בנפש פנימה".
את תהליך היצירה הובילו חגי לובר, המנהל האמנותי של התיאטרון, והכותב נדב סדקה. הם יצרו את המחזה מתוך חומרי גלם אותנטיים, שנאספו בעבודת שטח יסודית. "הם עשו ראיונות עם לוחמים, אנשי מקצוע, קציני בריאות הנפש".
הבמאי מיכאל וייגל הפך את הראיונות הללו לדרמה בימתית, והחיבור של הלוחמים-שחקנים לחומר היה מיידי ומטלטל. "הדמויות ממש דיברו אותנו כבר מהקריאה הראשונה - כשעדיין לא ידוע מי יגלם איזו דמות. זה היה ממש מדהים".
העיסוק היומיומי בחומרים הרגישים של המלחמה גובה מזעירא מחיר מוחשי לאחר כל הופעה. "אני יודע שכל ערב לאחר שאני מסיים את ההצגה, לוקח לי כמה שעות להירגע, להוריד את האדרנלין ולמחרת אני קם עם כאבים כאילו רצתי מרתון. במקביל זה גם סוג של תהליך הכי מדהים שאפשר לעשות. עיבוד כל ערב מחדש".
לצד הכאב, ההצגה משלבת גם את ההומור השחור, המאפיין כל כך את החוויה הצבאית. "יש המון הומור. הקהל נקרע מצחוק ושנייה אחר כך בוכה. הדמות שלי מאוד קומית ולפעמים אני שומע את הקהל צוחק במקומות שכביכול הם לא נכונים ואז פתאום מבין את המצב ומשתרר שקט".
עבור זעירא, ההצגה היא כלי חיוני לא רק עבור הקהל, אלא גם עבור משפחות הלוחמים, כדי שיבינו מה עבר עליהם. הוא משתף בכנות יוצאת דופן בחוויית החזרה האישית שלו הביתה, לאחר הסבב הראשון בעזה. "זו הצגה שאשתי צריכה לראות, כי כש חזרתי מהסבב הראשון, שלושה שבועות לא הצלחתי לקום בבוקר. לקח לי המון זמן לחזור. אני עדיין רודף אחרי הזנב של עצמי שנתיים אחרי".
ההצגה נוגעת בדיוק בתחושת הניתוק הזו, בחוסר המשמעות של השגרה האזרחית לאחר חוויה כה טוטאלית. זעירא מזדהה לחלוטין עם התחושה הזו, שנולדה מתוך תחושת התקומה הלאומית והגאווה שליוו את הלחימה.
לדבריו, ההצגה חיונית לכל המעגלים בחברה הישראלית. "גם ללוחמים שנלחמו ופתאום מבינים שלא רק הם חוו את המציאות בצורה הזו, גם עבור הנשים שלהם וגם עבור מי שלא היו שם. הוא מסכם ומדגיש כי ההצגה היא קריאה לפעולה עבור כל מי שחווה את המלחמה ומתקשה לחזור לעצמו, גם אם הוא אינו מוגדר כפוסט-טראומטי.
"אני לא פוסט-טראומטי ברוך השם", הוא מבהיר. "אבל חוויתי חוויה ואני לא מצליח לחזור לעצמי לגמרי. אני נורמטיבי עם הקשיים. יש עוד המון כמוני שצריכים לבוא, לראות, ללכת לטיפול, לדאוג שיהיה להם טוב".