עבור דרורה ויזנר, תושבת בני נצרים וחשבת שכר בכפר השיקומי 'עדי נגב', השכול והגבורה שזורים בחיי המשפחה.
בנה, יאיר, לוחם בכיתת הכוננות של כרם שלום וחבלן משטרה, נפצע באורח אנוש בקרבות הבלימה בשמחת תורה. אך עוד לפני האסון הנוכחי, ידעה משפחתה אובדן כבד מנשוא ביישובי גוש קטיף.
בראיון באולפן ערוץ 7 היא חוזרת אל הרגעים והקשים והמחזקים, המשרטטים קו ישיר של מסירות נפש ואהבת הארץ, מהדור הוותיק ועד דור הבנים.
היא בוחרת לפתוח בסיפורו של חמיה, טוביה ויזנר הי"ד, שנרצח ביישוב נצרים בשנת 2002, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה. "חמי, שכונה סבא טוביה, היה איש של עקרונות ורצה להגיע לנצרים לפסח. למרות גילו המתקדם - קרוב ל-80 והמצב הביטחוני הרעוע - הוא התעקש להגיע. בבוקר הוא היה הראשון שהגיע לבית הכנסת שם חיכה לו מחבל ארור עם סכין. הוא נאבק בו ולמרות שנפגע חשב איך להציל את כל היישוב. הוא עלה בגבורה והתחיל לרוץ לכיוון הבית שלנו ולזעוק 'יש מחבל, דקרו אותי'.
הזעקה הזו מנעה מהמחבל לפגוע באנשים נוספים. "הקריאה הזו גרמה לשכן שגר קרוב לבית הכנסת לצאת החוצה ולירות באוויר. כל היישוב הבין שמשהו קורה וכולם נשארו בבתים. לצערנו סבא טוביה נרצח".
מעגל השכול פגע במשפחה פעם נוספת, שנתיים לאחר מכן, בערב יום כיפור תשס"ה, שנת הגירוש מגוש קטיף. הפעם הייתה זו אחותה הצעירה של דרורה, תפארת טרטנר הי"ד. "הזמנתי אותה לבוא אלינו לנצרים להיות איתנו ביום הכיפורים. היא אמרה לי שהיא ל יכולה לבוא והיא תגיע בעזרת השם לחג הסוכות. לצערי, את ההבטחה הזו היא כבר לא הצליחה לקיים".
בבוקר ערב יום הכיפורים יצאה תפארת לקניות אחרונות. במעשה החסד האחרון שלה, היא חשבה על שכנתה שהייתה בהיריון ונזקקה לעזרה בקניות. ברגע של הסח הדעת, היא נזכרה בדבר פעוט. "ואז היא אמרה לשכנה, 'אוי, שכחתי את הארנק בבית'. זה מאוד אופייני לה. היא נכנסה הביתה, ואז הבית שלה ספג פגיעה ישירה של פצמ"ר. היא נפצעה באורח מאוד קשה ובדרך לבית חולים נפטרה".
עם הזיכרונות הכבדים הללו מגוש קטיף, הגיעה משפחת ויזנר לשמחת תורה לפני שנתיים בקיבוץ כרם שלום כדי להתארח אצל בנם ובתם המתגוררים בקיבוץ. הבן יאיר, חבלן משטרה וחבר כיתת הכוננות, בדיוק סיים משמרת ארוכה. "הוא עשה את המשמרת שלו וסיים אותה במסיבה של הנובה. הוא העביר תדריך לשוטרים בנובה והגיע לישון בלילה בכרם שלום".
"בבוקר התעוררנו לקולות 'צבע אדום'. נכנסנו לממ"ד ויאיר ישר קפץ במסגרת כיתת הכוננות. לאשתו אמר 'זה נשמע כמו מלחמה' ואז יצא להילחם"
הקרב החל מיד. "הוא יצא ובדרך ראה מישהו מסתובב מולו. בהתחלה הוא לא קלט שמדובר במחבל אבל כשהבין מיד ירה בו. בהמשך, יאיר ותשעת חברי כיתת הכוננות יחד עם מספר חיילים, ניהלו קרב גבורה עילאי מול עשרות מחבלים. "ברגע הזה הגיע משום מקום מסוק קרב שהיה בקשר עם הרבש"ץ שכיוון אותו לירות בלי להבין שיש הרבה מאוד מחבלים.
כמה מחבריו של יאיר לכיתת הכוננות נפגעו ואף נהרגו והקרב נמשך מול גל שני של מחבלים שפרצו את הגדר. "התנהל שם קרב ואז מחבל ירה על יאיר RPG. הוא נפצע קשה".
בעוד יאיר פצוע קשה, הוריו, דרורה ובעלה, היו נצורים בעצמם בממ"ד, ללא יכולת להגיע אליו. "אף אחד לא הודיע לנו רשמית", היא מספרת על הרגע שבו גילתה שבנה נפגע. "קיבלנו את הבשורה במקרה. זו היתה תחושת חוסר אונים. אי אפשר לצאת לבית חולם. לקח עוד 24 שעות שבהן היינו נצורים".
כשהצליחו לבסוף להגיע אליו החל מסע שיקום ארוך ומפרך. יאיר, שנפגע קשה בידיו ובירך, מטופל כיום בשיקום יום ב'עדי נגב' - המקום שבו אימו דרורה עובדת. "אני עובדת שם כבר כמה שנים, לא חשבתי שאחד מילדיי, או מישהו מהמשפחה, יטופל שם".
למרות מסכת הייסורים הבלתי נתפסת שעברה משפחתה, דרורה אוחזת באמונה שלמה בעתיד. "אנחנו מאמינים שבעזרת השם אנחנו נחזור לגוש קטיף. אנחנו מחכים, מתפללים ומקווים שעוד נזכה, ואם לא אנחנו, אז הילדים שלנו או הנכדים".