בתמונה אחת, קפואה בזמן, נלכד רגע נדיר של שמחה בתוך הכאוס של ימי המלחמה הראשונים. במרכז עומד רס"ר (במיל') איתי שלמה מורנו ז"ל, לוחם מגלן, עם חיוכו המאיר. מימינו, אביו משה, ומשמאלו, אחיו איתן.
התמונה צולמה ביום הרביעי ללחימה, בתחנת דלק בברור חיל, במפגש מקרי. איתי והצוות שלו עצרו שם בדרכם למשימה, בעוד אביו ואחיו, שהתנדבו לסייע בשינוע תושבים, הגיעו לאותה תחנה בדיוק.
"הם כל כך הם התרגשו, כי זה לא היה צפוי", מספרת תמי, אימו של רס"ר מורנו ז"ל וגיסתו של סא"ל עמנואל מורנו ז"ל בראיון לערוץ 7. "חבר מאוד טוב של איתי לקח את המצלמה ותיעד. הם מאוד התרגשו אבל גם מיהרו. זה היה רגע מחמם לב".
המפגש הזה, שהיה חיבוק פרידה אחרון, נשא עמו תחושה כבדה. "כשהם נכנסו לרכב, בעלי אמר לבן שלי, 'נראה לי שאנחנו לא הולכים לראות אותו יותר'. הבן השיב: 'למה אתה כזה פסימי?'. 40 דקות אחר כך היתה ההיתקלות".
הקרב בזיקים, שבו נפל איתי ז"ל, היה ביטוי מובהק לאופיו. כפי שעולה מהתחקיר הצבאי שהוצג למשפחה, גבורתו של איתי הצילה חיים רבים. הכוח, שכלל חמישה כלי רכב, נתקל בתקלה באחד הרכבים. "הרכב הרביעי מבין החמישה היה תקול. הרכב הראשון היה של המפקד וחזר אחורה לעזור. הם נשארו עם שני רכבים".
"זו פעם ראשונה שהבנתי את המושג 'רוח אלוהים'. זה מה שנכנס באיתי. הוא רץ כדי לתפוס עמדה כשמחבלים החלו לירות, בלי פחד. הוא לא ראה בעיניים. המפקד אמר שאם לא היה עושה את זה היו הרבה יותר הרוגים", מוסיפה האם.
זו לא הייתה הפעם היחידה שאיתי ז"ל הציל את חבריו. עוד קודם לכן, בארבעת הימים הראשונים למלחמה, הוא פעל ללא לאות כדי לצייד את הצוות שלו. "הוא שיגע את בעלי שימצא לצוות שלו אפודים קרמיים. את שלו הוא נתן לחבר אחר. אני לא יודעת איך הם עשו את זה אבל הושגו עשרים ושניים אפודים לחבר'ה וחמישה מתוכם ניצלו בזכותם".
דמותו של איתי הייתה שילוב של עוצמה פיזית ונפשית, נחישות אינסופית ורגישות אדירה לזולת. הוא חלם ללכת בדרכו של דודו, סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, ולהגיע לסיירת מטכ"ל, בזכות עצמו וללא כל קשר לייחוס המשפחתי. בסופו של הגיבוש המפרך הוא לא התקבל. "החלום שלו לא התגשם. למרות זאת הוא קם, החליף את הסטטוס שלו בפלאפון וכתב: 'עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה'. אחר כך הוא הכריז שילך למגלן".
תמי קיבלה את הבשורה המרה והחליטה לבחור בחיים. ההבנה הזו נבעה גם מהיותה חלק ממשפחת השכול בפעם השנייה. "יכול להיות שהייתה 'הכנה'. עמנואל גיסי נפל במלחמת לבנון השנייה. אני מכירה את החיים עם אח שכול, חם וחמות שכולים. הבנתי שזו משימת חיי".
"כשחמותי באה לנחם אותי בשבעה, היא בעצם אמרה לי 'תשארי על הסולם'. אפשר לרדת, לעלות, אבל להישאר. אמרתי לעצמי שיש לי עוד שלושה ילדים בבית. אני אמנם לא אותו אדם אבל אני אמא ויש לי אחריות", היא מוסיפה.
מתוך משימת החיים הזו, צמח פרויקט הנצחה ייחודי שמטרתו לאחות את הקרעים בעם - שהיו בשיאם לפני המלחמה. במושב אדרת, מוקם בימים אלו בית כנסת שייקרא "עם אחד". "העם זה עמנואל, אחד זה איתי", מסבירה תמי. הרעיון נולד מתוך הדמויות של שניהם. "הם היו מוקפים במגוון של אנשים, שמאל, ימין, דתיים, חילונים, ספרדים, אשכנזים, זה לא משנה מי, הם אנשים הכי חברותיים. מטרת בית הכנסת היא ליצר גם כן אחדות ונוסח משולב".