נערי החוות ריגשו את השוטר אלעד עטיה

יום לאחר טקס קבלת הכומתה של נערי החוות, בחר אלעד עטיה, השוטר הקהילתי שמלווה את החוות מזה כארבע שנים, לשבת ולנסח מכתב אישי ומרגש לבעלי החוות.

עטיה, שמכיר מקרוב את מסלול חייהם של הנערים ואת ההשפעה העמוקה של בעלי החוות על דרכם, כתב מכתב המשקף את תחושותיו מהטקס ואת ההערכה הגדולה שבליבו.

בראשית דבריו הוא מבקש לחשוף את התחושה שנצברה בו זמן רב: "כאחד שמזה כארבע שנים עובד יחד איתכם, מוקיר ומעריך את פועלכם, אני מרגיש צורך גדול לומר את שעל ליבי, מהחוויה של אתמול."

הוא מתאר את הרגע המרגש בטקס קבלת הכומתה, שבו ראה שוב את פירות עבודתם של בעלי החוות: "זכיתי, ולא בפעם הראשונה, להגיע לטקס קבלת הכומתה של החבר'ה הנהדרים מהחוות. המעמד הזה הוא כולו פרי עמלכם."

לאחר מכן הוא מתייחס לעומק העשייה המתבצעת בחוות - מעבר לעבודה החקלאית ולבניית ההתיישבות, עומדת גם עבודה נפשית וחינוכית עצומה. "מעבר ליישוב הארץ שאתם חיים ונושמים, אתם עושים עבודת קודש, ממש דיני נפשות עם הבחורים או יותר נכון, ילדים שמגיעים אליכם."

עטיה ממשיך ומתאר את התחנה הראשונה של כל נער המגיע לחווה - ילד צעיר, לעיתים מבולבל, הזקוק לביטחון, לכיוון ולדמות בוגרת שתעמוד לצדו. "לקבל ילד קטן, מבולבל קצת, שאולי המסגרת ה'נורמטיבית' לגילו פחות זורמת לו, לעצב לו את האישיות, להתוות לו את הדרך, לסלול לו מסלול, להסביר לו מה נכון ומה פחות נכון, להילחם על כל נער ונער ועל שמו הטוב..."

הוא מדגיש את המאבקים, את ההתמודדות עם המערכות, ואת ההתמדה הייחודית שמאפיינת את בעלי החוות. "ובנוסף, בסוף בסוף, אחרי מלחמות ובירוקרטיות לפעמים לא פשוטות, שלרוב הן מתישות וגורמות לנער להרים ידיים - אבל אתם, אתם לא מוותרים ומצליחים להפוך עולמות..."

עטיה מתאר את הרגע שבו כל המאמץ מתנקז לנקודה אחת - הנער שכבר אינו נער מבולבל, אלא חייל שעומד על רגליו בכוח גדול. "ולבסוף הוא נכנס לצבא, למסגרת קשה, עם כללים נוקשים וברורים - וצולח את זה כמו גדול! זה מרגש!"

הוא מוסיף גם את המחשבה שמלווה אותו בכל פעם מחדש, על מה שהיה עלול לקרות ללא ליווי החוות: "לחשוב על כך שבלעדיכם, בלי העבודה הקשה שלכם בעיצוב אישיותו, ישנה האפשרות שהוא פשוט היה הולך לאיבוד - זה מדהים בעיני!"

ולבסוף, הוא מסכם את הכול במשפט קצר, מדויק ונוגע ללב: "שוב - רואה, מוקיר ומעריך! יישר כוח!"