השבוע, בדיוק ביום פטירת רחל אמנו, התבשרו עשרות ישובים קטנים בנגב ובגליל בבשורת "ושבו בנים לגבולם" - הם קיבלו, אחרי שנים של הקפאה, את האישור והאפשרות להרחיב את גבולם.
באותו יום, י"א במרחשון, אושר סופית במועצת רמ"י נוהל שהחזיר לחיים את מנגנון ועדות הקבלה - "תעודת הביטוח" של הישובים הקטנים הללו, שמאפשרת להם להתרחב ללא חשש מהרס הישוב מבפנים. היתה זו למעשה בשורה למדינת ישראל כולה, גם אם רבים בתוכה - למעשה כמעט כל מי שלא חי באותם ישובים קטנים ומרוחקים - לא היו מודעים כלל לסכנה שריחפה מעל הישובים הללו, לא לאנחת-הרווחה ופרץ-השמחה שפקדו אותם כשקיבלו את הבשורה, וגם לא לסכנה שנשקפה למדינת ישראל כולה, אם חלילה הישובים האלה, שמחזיקים עבור כולנו את מרחבי הגליל והנגב - ימשיכו להזדקן ולהתנוון.
הסיפור המוזר והבלתי-נתפס הזה נעוץ בתופעה המכונה "דיפ-סטייט", ובקצירת-האומר ניתן לסכם אותו כך: נבחרי הציבור בכנסת מזהים בעיה לאומית קשה ונחלצים לפתור אותה באמצעות חקיקה. אבל פקידות בכירה שסבורה אחרת מהם, מוצאת את הדרך לנטרל את החוק, ולהפוך אותו למעין אות-מתה, פשוט מפני שהיא יכולה. עכשיו, כשהמאבק הקשה והמוזר הזה מאחורינו, אנסה להסביר בתמצית מאיזו צרה נחלצנו, בחסדי ה', ולמה זה היה חשוב כל כך.
לב הויכוח על חשיבות ההתיישבות הכפרית בגליל ובנגב נעוץ בשאלה האם, באזורי העדיפות הלאומית הללו, יש חשיבות רק לדמוגרפיה, או גם לגיאוגרפיה. מי שלאורך שנים לא איפשרו להתיישבות הזו לגדול ולהתפתח, פשוט חשבו שהיא, במידה רבה, מיותרת, וגם מפונקת. מיותרת - כי הרי אפשר להכניס את כל תושביה למספר רבי-קומות, ומפונקת - כי מדובר באנשים שבסך הכל מחפשים מותרות של בית עם גינה ונוף. גישה זו הולידה סדרת חסמים רגולטורים בתחומי התכנון, מחירי הקרקע, ומנגנון שיווק המגרשים, שמנעו דה-פקטו את פיתוח הישובים ה"מיותרים" האלה ואת הגדלתם, והביאו אותם בתהליך מתמשך של סטגנציה לכדי הידלדלות, הזדקנות, הצטמקות אל מול שכניהם במרחב, וכמעט כליה. התוצאה, במישור הלאומי, היא סכנה לאובדן חבלי ארץ שלמים, שקרובים להפוך ל"חבל דונבאס הישראלי".
זו הסיבה שהגדרנו את הצלת ההתיישבות הכפרית בנגב ובגליל כאחד היעדים האסטרטגיים שלנו ("לא פחות אסטרטגי מהגרעין האיראני" - הסברתי לראש הממשלה עם כניסתי לתפקיד שרת ההתיישבות), וזו הסיבה שאני פועלת ללא לאות להסרת טבעת החנק, במטרה לאפשר לישובים גם לגדול, וגם לחיות חיי קהילה טובים ומחזקים.
כשחיים בעיר, או במרכז הארץ, אפשר להשלים עם מצב בו, במקום שכנים טובים וקהילה מגובשת, הרחוב מתמלא במתחמי-נופש, או באנשים שיש להם אפס מחויבות לערכים הכי בסיסיים שלך. כל מה שחסר לי אצל השכנים הקרובים, תמיד אוכל לקבל במרחק נסיעה קצרה מהבית. אבל מי שחי הרחק ממרכזי התעסוקה, הבריאות, התרבות, האקדמיה, ומה לא בעצם, צריך, במקום כל אלה, קהילה טובה ותומכת, קהילה שהיא בית ומשפחה, ממש כאויר לנשימה.
אותי לא מעניין אם התושבים בישובים האלה מגיעים מ"הציבור שלי", וגם לא מה אורח החיים שבחרו לעצמם. מאד מענין אותי שהם יחיו טוב, שהמרחב הכפרי בגליל ובנגב יהיה מלא בישובים משגשגים וחזקים חברתית, שכיף ונעים לחיות בהם, כל ישוב וסגנונו. זה לא "פינוק", זה צורך לאומי קריטי ואסטרטגי, בדיוק לשם כך הוגדרו המרחבים האלה "אזורי עדיפות לאומית".
סביב התפיסה הציונית הזו גיבשנו רוב עצום בכנסת, והעברנו, בהסכמה נדירה בין קואליציה ואופוזיציה, את התיקון מספר 12 לפקודת האגודות השיתופיות - החוק שנועד לאפשר לישובים הכפריים בגליל ובנגב לגדול עד 700 משפחות באמצעות מנגנון ועדות הקבלה, מבלי לחשוש לאובדן המרקם הקהילתי המשמעותי כל כך לקיומם. עם תום החקיקה, בקיץ תשפ"ג, לא העליתי בדעתי שאפשר יהיה, באמצעות נוהל שרירותי שנקבע ברמ"י, לעקר מתוכנן את ועדות הקבלה, לרמוס דה-פקטו, כלאחר-יד, את החוק שזכה להסכמה רחבה כל כך, ולייצר הקפאה דה-פקטו בכל הישובים לשנתיים נוספות.
שנתיים נמשך העוול הזה, שנתיים במהלכן ישובים שחיכו כל כך לחוק, והיו בטוחים שהנה-הנה הם יכולים לגדול ולהתפתח - נחלו אכזבה קשה, ונאלצו להקפיא הכל, ולשאול את עצמם האם יש להם בכלל אופק. שנתיים בהם ניסיתי הכל, באמת הכל, כדי לחלץ את החוק החשוב הזה, הקריטי כל כך לעתיד ההתיישבות ולעתיד מדינת ישראל, מהבור הפקידותי המוזר והמקומם אליו הוטל. שנתיים בהן כולנו: התושבים, ראשי המועצות, וגם אני - ניסינו למצוא מוצא, והיטלטלנו בין תקוה ליאוש.
"צחוק עשה לי אלוקים, כל-השומע יצחק-לי" - אומרת שרה אמנו עם הולדת בנה יצחק, בתום שנים רבות כל כך של עקרות. "יצחק לי - ישמח עלי" - מפרש רש"י, ורומז לנו על הצחוק הקודם, הצחוק שצחקה שרה שנה קודם לכן, כש"לא האמינה, וליגלגה" - כך לפי רש"י. כן, גם שרה אמנו, ענקית-האמונה, גם היא הגיעה, מתוך שנים של ציפיה שלא-נענתה, להסתכלות ריאלית, לאיבוד-תקוה ולחוסר-אמונה. ואם שרה אמנו כך, מה נאמר אנחנו?
אבל ברוך ה', זכינו. זכינו לא להתייאש. זכינו למצוא מוצא. זכינו בשותפים נאמנים (שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שר השיכון החדש חיים כץ, ומזכיר הממשלה יוסי פוקס - תודה גדולה לכם!) שסייעו בידנו לשנות את רוע הגזרה. זכינו להצליח ולהביא את הבשורה. השבוע הגיעה התקופה הזו אל קיצה: מועצת רמ"י אישרה את התיקון לנוהל, בדיוק בנוסח שביקשתי, והוא נכנס לתוקף. למדתי בדרך הקשה מאד מה כוחה של פקידות, אבל בתום שנתיים של מאבק - ניצחנו גם את החסם הזה. זה נצחון ההתיישבות, נצחון הציונות, נצחון התקוה והאמונה, וגם נצחון הדמוקרטיה. אשרינו שזכינו. שבת שלום, יחד ננצח בע"ה.